האמת, אני קצת מפחדת. לא מהילדים, חלילה. מהתגובה שלכם. כי מה שאני הולכת לכתוב כאן, זה לא בדיוק מה שמצפים ממני, "המומחית". אבל החיים לימדו אותי שהדברים הכי חשובים הם אלה שקשה להגיד. אז הנה אנחנו, צוללים פנימה.
פעם האמנתי שאני צריכה להיות מושלמת בשביל הילדים שלי. חזקה, יודעת הכל, עם תשובה לכל שאלה. כמו סופרמן, רק עם חיתולים. אחר כך הבנתי שזה שקר. שקר שאני מספרת לעצמי ולילדים שלי. כי כשאני מנסה להיות מושלמת, אני משדרת להם שהם צריכים להיות מושלמים גם. וזה מרוקן, מייאש, ובעיקר – לא אמיתי.
אז מה כן להגיד? בואו נתחיל.
"אני לא יודעת."
מפתיע, נכון? אבל זה משחרר ברמות. במקום להמציא תשובות או לגגל בחופזה (ואז להתחרט), תודו בחוסר הידע. תראו להם שאפשר לחיות בשלום עם סימני שאלה. אפילו פרופ' ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, מדברת על החשיבות של "ידענות" – היכולת להודות שאנחנו לא יודעים הכל. זה לא חולשה, זה מפתח לצמיחה. ואז אפשר להפוך את זה להרפתקה משותפת – לחפש את התשובה ביחד. לחקור, ללמוד, להתווכח.
רגע של תובנה: הכנות הזו בונה אמון יותר מכל תשובה מושלמת.
"אני מפחדת."
כמה פעמים הסתרנו את הפחד שלנו כדי "להגן" על הילדים? מהרעש, מהחושך, מהמפלצת מתחת למיטה. אבל האמת היא שהם קולטים הכל. הם מרגישים את המתח שלנו, את החרדה. והם לומדים שאסור לפחד. אבל פחד הוא חלק מהחיים. הוא מגן עלינו, הוא עוזר לנו לצמוח. אז במקום להכחיש אותו, תנו לו מקום. תסבירו מה מפחיד אתכם, ולמה. תשתפו איך אתם מתמודדים עם הפחד. זה מלמד אותם חוסן, אומץ ואמפתיה.
"פחד הוא תגובה טבעית לסכנה נתפסת," מסבירה הפסיכולוגית ד"ר ליסה דמור, מחברת הספר "Under Pressure: Confronting the Epidemic of Stress and Anxiety in Girls". "כשאנחנו מאפשרים לילדים שלנו לראות אותנו חווים פחד ומתמודדים איתו, אנחנו מלמדים אותם מיומנות יקרת ערך."
אני זוכרת פעם, טיול משפחתי ביער. פתאום התחיל גשם זלעפות. אני, שלא ממש מחבבת טיולים בגשם, התחלתי להילחץ. במקום להסתיר את זה, אמרתי לילדים: "אני קצת מפחדת מהגשם הזה, זה קצת מפחיד אותי להיות רטובה וקרה. בואו נמצא מחסה, או שנחזור לאוטו?" ההודאה הזו, במקום הפאניקה השקטה, אפשרה להם להציע פתרונות, לחבק אותי, ולראות שאמא גם בן אדם, לא רק סופר-אמא.
"אני טעיתי."
אוי, כמה שקשה להגיד את זה. אבל זה אולי הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים ללמד את הילדים שלנו. כי אנחנו לא מושלמים. אנחנו טועים. ואם נכחיש את זה, אנחנו מלמדים אותם שלטעות זה אסון. אבל טעויות הן הזדמנות ללמידה, לצמיחה, לתיקון. תודו בטעויות שלכם, תתנצלו אם צריך, ותראו להם איך אתם מתקנים את המצב. זה מלמד אותם אחריות, יושר וסליחה.
משפט קצר אבל משמעותי: לטעות זו לא בושה, לא ללמוד מהטעות – כן.
פעם, בטעות מחקתי עבודה של הבן שלי מהמחשב. במקום לנסות להאשים את המחשב או להתעלם מהעניין, אמרתי: "אני מצטערת כל כך. עשיתי טעות, מחקתי לך את העבודה. אני אעזור לך לשחזר אותה, ואם לא נצליח, אני אשב איתך ותתחיל מחדש. אני מבטיחה להיות יותר זהירה בפעם הבאה." האמירה הזו לא מחקה את התסכול שלו, אבל היא הראתה לו שאני לוקחת אחריות, שאני מצטערת, ושאני מוכנה לעזור.
"את/ה לא חייב/ת לאהוב את כולם."
זה אולי נשמע לא פופולרי, אבל זה חשוב. אנחנו מלמדים את הילדים שלנו להיות נחמדים לכולם, לקבל את כולם. וזה נהדר. אבל זה לא אומר שהם צריכים לאהוב את כולם. זה בסדר לא להסתדר עם מישהו. זה בסדר לא לרצות לשחק עם מישהו. זה בסדר לא להסכים עם מישהו. כל עוד הם מכבדים את האחר, הם לא חייבים לאהוב אותו. אנחנו לא אוהבים את כולם, וגם הם לא צריכים.
הדבר הזה פתח לי את הראש כשקראתי את הספר "Quiet: The Power of Introverts in a World That Can't Stop Talking" של סוזן קיין. היא מדברת על הלחץ החברתי להיות "חברותי" ו"מוחצן", ועל כך שזה פוגע באינטרוברטים. זה גרם לי לחשוב על הילדים שלי, ועל איך אני מלמדת אותם להיות נאמנים לעצמם, גם אם זה אומר לא להיות פופולריים או "חברותיים".
אז... עכשיו תורכם. מה אתם לא מעזים להגיד לילדים שלכם? אילו אמונות הייתם רוצים לשנות? אני כאן, מקשיבה. ואם אתם מפחדים לשתף, זה בסדר. גם אני קצת מפחדת. אבל ביחד, נצליח להיות הורים טובים יותר, אמיתיים יותר, לעצמנו ולילדים שלנו.
