נעמה: נו, הקפה השלישי כבר משפיע? מרגישה שסוף סוף אפשר לדבר בלי פילטרים.
תראי, כל העניין הזה של החלטות... זה לא כאילו אנחנו בוחרות צבע לקיר, נכון? זה החיים שלנו. ובכל זאת, אנחנו דוחות, מסננות, מתפללות שהבעיה תיפתר מעצמה. ואז, בום, אנחנו מתעוררות יום אחד ושואלות את עצמנו "מה לעזאזל קרה פה?" טוב, אז פה נפלתי מהכיסא כמה פעמים.
אני יודעת, גם את.
זוכרת את המחקר הזה שקראנו עליו, זה שהראה שאנשים מצטערים יותר על דברים שלא עשו מאשר על דברים שעשו? הייתי בטוחה שזה עוד שטות אינטרנטית, אבל השארתי טיפה של ספק. כי, בואי נודה, גם אני הייתי שם. דחיתי החלטות קריירה, החלטות משפחתיות, אפילו החלטות קטנות כמו איזה חוג לרשום את הילד. ואז גיליתי שזה מצטבר. כמו חוב בבנק שפתאום מגלים שהוא תפח לממדים מפלצתיים.
העניין הוא לא להיות מושלמת, כן? אין לנו כוחות על. אנחנו לא יכולות לראות את העתיד. אבל אנחנו כן יכולות להיות יותר פרואקטיביות. להפסיק לתת לפחד לשתק אותנו. מה בעצם אנחנו מחפשות פה? את הפתרון המושלם או את הפתרון שעובד לנו?
תקשיבי לזה - קראתי פעם פוסט ויראלי של איזה פסיכולוג שאמר משהו שאני לא אשכח: "המוח שלך לא אוהב שינוי, אבל הוא שונא תקיעות." תפסתם את העיקרון, לא? מעולה, בואו נמשיך.
כי מה שאף אחד לא טורח להזכיר בכל הפוסטים והמאמרים האלה זה שהשיטה הזאת דורשת ממך להודות במשהו לא נוח: אולי אנחנו חלק מהבעיה. אולי הפחד מדחייה, הפחד מכישלון, הפחד ממה יגידו, הוא זה שגורם לנו לקפוא במקום.
אז מה עושים כשהמדע סותר את מה שאנחנו רואים בעיניים? כי הרי אנחנו רואות אנשים "מצליחים", אנשים ש"עשו את זה" ואנחנו חושבות לעצמנו "אוקיי, אז זה מה שאני צריכה לעשות". אבל מה אם זה לא נכון? מה אם הדרך שלהם לא מתאימה לנו?
שלושה ימים ניסיתי בדרך המומלצת. אפס תוצאות. אז עשיתי את מה שעושים כשנואשים - התחלתי לאלתר. והנה - בום. תגלית. זה היה משהו קטן, שינוי קטן בגישה שלי, אבל זה עשה את כל ההבדל.
ובזה הרגע הבנתי שטעיתי כל הזמן. לא חיפשתי את הפתרון הנכון, חיפשתי את הדרך הקלה.
סבתא שלי תמיד אמרה: "נשמה, אין קיצורי דרך ללב של בן אדם." זה נכון גם לגבי ההחלטות שלנו. אין קיצורי דרך להגשמה עצמית. זה דורש עבודה, זה דורש אומץ, וזה דורש להסתכל לפחד בעיניים.
חשבת שאגיד לך לקנות את הספר הזה, נכון? ובכן, לא. הפתרון הוא דווקא להשתמש במה שכבר יש לך, אבל בדרך שאף אחד לא מדבר עליה: אמון בעצמך. להקשיב לאינטואיציה שלך. ללמוד מהטעויות שלך.
אולי זה לא היה הפתרון, אבל זו הייתה ההתחלה של אחד.
כולם אומרים שהשיטה הזאת היא הפתרון המושלם. בואו נהיה כנות - אין דבר כזה. אבל זה כן פתרון שעובד ב-80% מהמקרים, וזה כבר משהו שאפשר לעבוד איתו, לא?
לא, אני לא אמכור לך שזה עובד תמיד. שלוש פעמים מתוך עשר זה פשוט לא עבד לי. אבל השבע האחרות? שינו לי את איך שאני מבינה את כל הנושא.
וזה לא קשור רק להחלטות גדולות. זה קשור גם לדברים הקטנים. לללכת לחדר כושר, להתקשר לחברה שלא דיברנו איתה שנים, להתחיל לכתוב את הספר הזה שתמיד חלמנו עליו.
זה לא קל, אני יודעת. אבל תחשבי על זה - מה האלטרנטיבה? להמשיך לחיות בפחד? להמשיך לדחות את החיים שלנו? אני חושבת שמגיע לנו יותר מזה.
אז... מה את אומרת? את מוכנה להפסיק לדחות?
אני לא יודעת מה יהיה מחר, אבל אני יודעת שאני רוצה לנסות. ואת?
