נעמה: נו, תגידי, כמה קפה כבר שתית הערב? אני כבר בשלישי. לא יודעת איך אני אירדם.
אני: שלישי גם. ומרגישה כאילו שתיתי חצי. תקשיבי, אני גמורה. אבל את יודעת איך זה, הראש עובד שעות נוספות דווקא כשצריך לישון.
נעמה: לגמרי. אז מה מטריד אותך הלילה? סיפרתי לך על הצרות שלי, עכשיו תורך.
אני: הכל! הכל מרגיש לי מבולגן. גם בבית, גם בראש. אני קוראת על כל השיטות האלה לארגון, מינימליזם, ניקיון... ואז אני מנסה ליישם, וזה פשוט לא עובד. או שעובד לשבוע ואז הכל חוזר לקדמותו.
נעמה: טוב, אז פה נפלתי מהכיסא בפעם הראשונה. תגידי לי שאת לא מאמינה לכל גורו ארגון שהופיעו משום מקום באינסטגרם.
אני: ברור שלא! אבל השארתי טיפה של ספק. אולי יש איזה טריק סודי שאני מפספסת? כולם אומרים שזה הפתרון המושלם. בואו נהיה כנים - אין דבר כזה. אבל זה כן פתרון שעובד ב-80% מהמקרים, וזה כבר משהו שאפשר לעבוד איתו, לא?
נעמה: לא יודעת... אני כבר מזמן הפסקתי לחפש פתרונות מושלמים. אני מחפשת משהו שעובד לי. מה בעצם אנחנו מחפשים פה? את הפתרון המושלם או את הפתרון שעובד לנו?
אני: שאלה טובה. כי ניסיתי את כל השיטות. קראתי את הספר הזה על "סדר מופתי" (את יודעת, זה עם הקיפול המיוחד לחולצות), ראיתי סרטונים ביוטיוב על מינימליזם... שלושה ימים ניסיתי בדרך המומלצת. אפס תוצאות. אז עשיתי את מה שעושים כשנואשים - התחלתי לאלתר. והנה - בום. תגלית.
נעמה: נו, ספרי!
אני: גיליתי שהבעיה שלי היא לא חוסר סדר, אלא הצפה. אני פשוט מנסה לעשות הכל בבת אחת. ואז אני מתייאשת ומוותרת. אז החלטתי ללכת על משהו אחר לגמרי.
נעמה: מה הכוונה? חשבת שאגיד לך לקנות את המוצר הזה, נכון? ובכן, לא. הפתרון הוא דווקא להשתמש במה שכבר יש לכם, אבל בדרך שאף אחד לא מדבר עליה.
אני: במקום לנסות לארגן את כל הבית, התחלתי להתמקד בדבר אחד בכל פעם. מגירה אחת. מדף אחד. פינה אחת. ונתתי לעצמי זמן. לא שעה, לא יום. כמה זמן שייקח.
נעמה: תפסתם את העיקרון, לא? מעולה, בואו נמשיך.
אני: בדיוק! וגם... הייתי יותר סלחנית כלפי עצמי. אם לא הספקתי משהו, לא קרה כלום. מחר יום חדש.
נעמה: אבל מה עם כל המחקרים האלה שאומרים שסביבה מסודרת משפרת את מצב הרוח ואת הריכוז? אז מה עושים כשהמדע סותר את מה שאנחנו רואים בעיניים?
אני: אני לא יודעת. אני יודעת שמה שאף אחד לא טורח להזכיר בכל המאמרים האלה הוא שהשיטה הזאת דורשת ממך להודות במשהו לא נוח: אולי אנחנו חלק מהבעיה.
נעמה: וואו. משפט חזק.
אני: נכון? שמעתי את זה באיזה פודקאסט נידח לפני שנה, וזה פתאום צץ לי בראש. אני לא אגיד לך שזה עובד תמיד. שלוש פעמים מתוך עשר זה פשוט לא עבד לי. אבל השבע האחרות? שינו לי את איך שאני מבינה את כל הנושא.
נעמה: וזה קשור לבלגן בראש, נכון?
אני: ברור. כשאת מארגנת את הבית, את מארגנת גם את המחשבות. לפחות קצת. אבל הבנתי משהו חשוב.
נעמה: מה?
אני: אולי זה לא היה הפתרון, אבל זו הייתה ההתחלה של אחד.
נעמה: אני מבינה. את יודעת, סבתא שלי תמיד אומרת (במרוקאית, אבל אני אתרגם לך): "בית נקי זה לא סימן לאישה טובה, זה סימן לאישה משועממת".
אני: חחח! אני חייבת לזכור את זה! אבל ברצינות, זה קשור גם לתפיסה שלנו את עצמנו. אנחנו כל הזמן מרגישות שאנחנו צריכות לעשות יותר, להיות יותר. וזה משפיע על הכל.
נעמה: לגמרי. ואז אנחנו שוכחות את מה שבאמת חשוב.
אני: בדיוק. אז אולי הפתרון הוא לא למצוא את השיטה המושלמת, אלא להבין למה אנחנו בכלל מחפשות אותה. מה אנחנו מנסות להשיג? מה אנחנו מנסות לברוח ממנו?
נעמה: שאלה טובה. אני אצטרך לחשוב על זה. בינתיים, בואי נמזוג עוד כוס קפה. אנחנו חייבות להישאר עירניות מספיק בשביל לחשוב על זה.
אני: יאללה. אבל רק עוד אחת. אחרת לא נצליח להירדם עד מחר בצהריים.
