אני חייבת להתוודות. אני מהאנשים האלה שאומרים "אני אתחיל מחר" – ואז מחר הופך לשבוע, שבוע לחודש, וחודש… נו, הבנתם את הרעיון. המקלדת שלי הייתה קרקע פורייה לכל סוגי האבק, פירורי העוגיות (אל תשאלו), ואפילו… אני לא רוצה לפרט יותר מדי. בקיצור, היה שם מהפך של ממש.
התביישתי בזה, האמת. כאילו המקלדת הזאת היא בבואה של משהו עמוק יותר בתוכי. רשלנות? דחיינות? אולי פשוט עייפות כרונית? לא יודעת, אבל העניין הזה העיק עלי.
אז יום אחד, נשברתי. אמרתי לעצמי "די! היום זה קורה".
והאמת? זה היה מפחיד. מה אם אני אהרוס את המקלדת? מה אם אני אמצא שם דברים שאני לא רוצה למצוא? אתם מכירים את זה, נכון? הפחד הזה מלפתוח את תיבת פנדורה הביתית?
התחלתי עם שואב אבק קטן. כלום. ואז עם מטלית לחה. עדיין כלום משמעותי. זה היה כמו לנסות לנקות את הכנרת עם כוס מים. ואז נזכרתי בסרטון שראיתי פעם ביוטיוב (כן, אני יודעת, המקור הכי מהימן שיש). מישהו השתמש במברשת שיניים ישנה כדי לנקות מקלדת. זה נשמע לי כמו רעיון הזוי אבל… היי, מה כבר יש לי להפסיד?
והנה הקטע המפתיע: זה עבד!
לאט לאט, בזהירות, התחלתי להבריש בין המקשים. בהתחלה לא ראיתי כלום, אבל ככל שהעמקתי, התחילו לצאת דברים. הרבה דברים. פירורים, אבק, שערות… ברצינות, איך כל זה נכנס לשם?!
אני לא אשקר, זה היה מגעיל. באמת. אבל גם… מספק. כאילו אני משחררת משהו, לא רק לכלוך מהמקלדת. כאילו אני משחררת חלק מהאשמה העצמית שלי.
ואז הגיע רגע השיא. הרמתי מקש אחד… ואלוהים אדירים. אני לא צוחקת, יכולתי לגדל שם משפחה של חיידקים. זה היה פשוט מזעזע.
אבל דווקא הרגע הזה, הרגע הכי מגעיל, היה גם הרגע הכי משחרר.
כי הבנתי משהו. הבנתי שכולנו כאלה. כולנו דוחים דברים, כולנו צוברים לכלוך, פיזי ונפשי. וזה בסדר. זה חלק מהלהיות בן אדם.
הקטע הוא לא להימנע מהלכלוך, אלא לנקות אותו מדי פעם. לא לחכות עד שהוא מצטבר לרמות קיצוניות, אלא לטפל בו בצורה שוטפת. בדיוק כמו עם המקלדת שלי.
אבל למה בכלל אנחנו עושים את זה לעצמנו? למה אנחנו דוחים משימות, גם אם הן קטנות ופשוטות? לפי מחקר שפורסם בכתב העת "Psychological Science", דחיינות היא לרוב תוצאה של ויסות רגשי לקוי. במילים אחרות, אנחנו דוחים משימות כי הן גורמות לנו להרגיש לא נעים – חרדה, שעמום, תסכול. אז אנחנו מעדיפים לעשות משהו שירגיע אותנו, גם אם זה רק לגלוש באינסטגרם. (Steel, P. (2007). The nature of procrastination: A meta-analytic and theoretical review of quintessential self-regulatory failure. Psychological Science, 18(1), 65-71.)
אבל האם זה באמת עוזר? האם דחיינות באמת גורמת לנו להרגיש טוב יותר?
מסתבר שלא. מחקר אחר, שפורסם ב"Journal of Personality and Social Psychology", מצא שדחיינות קשורה לרמות גבוהות יותר של מתח וחרדה, וגם לבריאות פיזית ירודה יותר. (Tice, D. M., & Baumeister, R. F. (1997). Conquering the inner procrastinator: Control the self to avoid self-sabotage. Journal of Personality and Social Psychology, 72(5), 1229-1245.)
אז מה עושים? איך יוצאים ממעגל הדחיינות?
האמת? אין לי תשובה קסומה. אני עדיין נאבקת בזה בעצמי. אבל מה שלמדתי מהניקוי של המקלדת שלי זה שאפילו פעולה קטנה, פעולה שאולי נראית חסרת משמעות, יכולה לעשות שינוי גדול.
אז הנה מה שאני מציעה: תבחרו משהו אחד, קטן, שאתם דוחים כבר הרבה זמן. זה יכול להיות ניקוי המקלדת, אבל זה יכול להיות גם כל דבר אחר – להרים טלפון לחברה, לענות למייל, ללכת לרופא שיניים. ותעשו את זה. היום. עכשיו.
זה לא יהפוך אתכם למושלמים. זה לא יפתור את כל הבעיות שלכם. אבל זה יזכיר לכם שיש לכם כוח. שיש לכם כוח לשנות, להתגבר, להתחיל מחדש.
וזה, אני חושבת, שווה את זה.
אגב, אחרי שניקיתי את המקלדת, הרגשתי צורך עז לנקות את כל הבית. זה מוזר, נכון? איך פעולה כל כך קטנה יכולה להוביל לשרשרת של פעולות אחרות? אולי זה קשור לאפקט הפרפר? או אולי זה פשוט אומר שאני סוף סוף מתחילה להתבגר.
אבל רגע, למה בעצם אנחנו מתביישים בלכלוך? למה אנחנו מרגישים צורך להסתיר את הפגמים שלנו? האם זה באמת משרת אותנו? או שאולי זה רק גורם לנו להרגיש יותר בודדים ומבודדים?
אולי השאלה האמיתית היא לא איך לנקות את הלכלוך, אלא איך לקבל אותו. איך לקבל את עצמנו, עם כל הפגמים והחסרונות שלנו.
כי בסופו של דבר, כולנו קצת מלוכלכים. כולנו קצת מבולגנים. וזה בסדר.
אז איך המקלדת שלכם נראית? ומה אתם הולכים לעשות עם זה? ספרו לי בתגובות. אני באמת רוצה לדעת.
