היי, אני נעמה, ואני כאן כדי לדבר על הדבר הזה שלא ממש מדברים עליו בהקשר של הורות – השינוי העמוק שקורה לנו, ההורים. כן, כן, אנחנו יודעים הכל על חיתולים, הנקה, וגמילה, אבל מישהו באמת הכין אותנו לרעידת האדמה הפנימית הזו?
אני מודה, הייתי סקפטית כששמעתי את החברות שלי מדברות על "גילוי עצמי" בהקשר של ילדים. חשבתי לעצמי, "מה כבר יכול לקרות? אני אוהב יותר, אני דואג יותר, אבל זהו." איפה זה תפס אותי? בשעתיים לפנות בוקר עם כוס שיבולת שועל ביד (כי מי ישן בלילה עם תינוק?), תוהה מי אני בכלל ומה אני רוצה מהחיים.
ואז קלטתי משהו – ילדים הם לא רק אחריות עצומה, הם מראה. מראה שמראה לנו את כל הפגמים, החוזקות, והחלומות הכמוסים שלנו.
זה נשמע פשוט, לא?
אבל רגע, לפני שאתם רצים לכתוב לי בתגובות ש"הכל כבר נאמר", תנו לי לספר לכם אנקדוטה קטנה. חברה שלי, ענבל, ניסתה סוג של מיינדפולנס אימהי לפניי – ונחשו מה? היא חזרה עם עיניים פעורות כמו ילד שמצא קסם בבוידעם. היא אמרה לי: "נעמה, זה לא רק מדיטציה, זה מסע פנימה."
אז התחלתי לחקור.
המסע אל תוך עצמנו: לא רק "אהבה ממבט ראשון"
המחקרים מראים (ואני חולת מחקרים, סליחה מראש), שהורות היא אחד הטריגרים הגדולים ביותר לשינוי זהותי. לפי מחקר של אוניברסיטת תל אביב (שכחתי את שם החוקר, סורי, אבל מבטיחה לחפש שוב), הורים רבים חווים משבר זהותי לאחר הלידה, שמוביל אותם לחפש משמעות חדשה בחיים. (מקור אפשרי: מחקרים בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית של אוניברסיטת תל אביב).
אני בהתחלה הייתי בטוחה שזה שטות. אני אפילו זוכרת את הרול-אייז שעשיתי. ואז ניסיתי. ואז עוד פעם. ואז קניתי עוד בקבוק (של שמן אתרי להרגעה, כן?).
אבל אז קרה משהו. התחלתי לשים לב לדפוסים שלי. איך אני מגיבה במצבי לחץ? איך אני מתמודדת עם חוסר וודאות? איך אני מדברת לעצמי בראש?
וזה שינה לי את כל התמונה.
הילדים שלנו כמורי דרך: לקחים שאפשר ללמוד מהם
הנה משהו שאולי לא שמעתם קודם: הילדים שלנו הם המורים הכי טובים שלנו. הם מלמדים אותנו סבלנות, גמישות, ומה זה באמת אהבה ללא תנאי.
אבל רגע, זה לא רק סוכרייה. זה גם עבודה קשה. כי להיות הורה טוב זה אומר להיות מודע לעצמך. זה אומר לזהות את הטריגרים שלך, להתמודד עם הפחדים שלך, וללמוד איך להיות אדם טוב יותר – לא רק בשביל הילדים שלך, אלא בשבילך.
הם טוענים שזה עובד. אולי. תלוי מי אתה, איפה אתה, ומה בדיוק ניסית לנקות (חיתול מפוצץ, מחשבות טורדניות – אותו דבר, לא?).
אז מה עושים עם כל זה? פרקטיקה ופילוסופיה
אז איך אפשר ליישם את כל זה בחיים האמיתיים? הנה כמה רעיונות:
- מיינדפולנס אימהי/אבהי: קחו כמה דקות ביום לנשום עמוק ולהתבונן במחשבות שלכם בלי לשפוט אותן. זה יכול להיות בזמן שהילד משחק, בזמן ההנקה, או אפילו בזמן שאתם מנקים את הבית.
- כתיבה אינטואיטיבית: כתבו כמה דקות ביום על מה שעובר עליכם. זה לא חייב להיות יפה או מסודר, פשוט תנו למילים לזרום.
- שיחה עם חברה/חבר: שתפו את התחושות שלכם עם מישהו שאתם סומכים עליו. לפעמים רק לדבר על זה עוזר.
אבל הכי חשוב – תהיו סבלניים עם עצמכם. זה מסע, לא יעד. יהיו ימים טובים ויהיו ימים פחות טובים. זה בסדר.
ולסיום, מחשבה לא פתורה
אני עדיין תוהה איך אפשר לשלב את כל זה עם קריירה, זוגיות, וחיי חברה. זה אתגר לא פשוט, אבל אני מאמינה שאפשר למצוא את האיזון הנכון.
מה אתם חושבים? איך אתם מצליחים לשלב הורות עם גילוי עצמי? אני ממש אשמח לשמוע את המחשבות שלכם בתגובות.
