אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי שהקשר בין אחים זה לא משהו שמובן מאליו. הייתי בת 25, אחרי שנים של ריבים עם אחותי הגדולה, כשלפתע היא התקשרה, בוכה. הסתבר שהיא פוטרה מהעבודה, והדבר הראשון שעלה לה בראש היה לדבר איתי. דווקא איתי. באותו רגע, משהו נשבר בי. הבנתי שמתחת לכל הויכוחים והתחרות, יש שם אהבה עמוקה, קשר שלא משנה מה, תמיד יהיה שם.
אבל איך מגיעים לשם? איך הופכים את הקשר הזה למשהו שמזין, שמחזק, ולא למקור לתסכול מתמיד? זו שאלה שמטרידה אותי כבר שנים, ואני חייבת להודות - אין לי תשובות קסם. מה שעבד עבורי, אולי לא יעבוד עבורכם. אבל מה שלמדתי, וזה חשוב, זה שהכל מתחיל מבפנים.
הכוח של נקודת המבט: מה את מביאה לקשר?
הרבה פעמים אנחנו נופלים למלכודת של "הוא תמיד עושה ככה", "היא אף פעם לא מתקשרת". קל להאשים, קל להתמקד במה שאחרים לא עושים. אבל מה אם נשנה כיוון? מה אם נסתכל על מה שאנחנו מביאים לקשר?
לפני כמה שנים נתקלתי במחקר מעניין על תקשורת בין אחים בבגרותם. (Steel, J. L., Katz, R., & Rabinowitz, D. (2018). Sibling relationships in adulthood: A systematic review. Journal of Family Theory & Review, 10(2), 452-474.) החוקרים מצאו שהיכולת של כל אחד מבני המשפחה לקחת אחריות על חלקה בתקשורת, ולא להאשים רק את האחר, הייתה מנבא חזק ליחסים טובים יותר.
האחריות מתחילה בנו.
ואני שואלת את עצמי, ולכם - האם אנחנו מוכנים להסתכל פנימה, להודות בטעויות שלנו, ולשאול איך אנחנו יכולים להיות אחים טובים יותר?
"סליחה" זה רק התחלה: איך מתקנים נזקים ישנים?
בואו נודה בזה, לכולנו יש מטען מהילדות. זיכרונות של ריבים על צעצועים, תחושה של קיפוח, או אפילו סתם אי הבנות קטנות שהצטברו עם השנים. איך משחררים את המטען הזה?
אני מצאתי ש"סליחה" זה רק הצעד הראשון. האתגר האמיתי הוא להבין למה פגענו, ואיך אפשר למנוע את זה בעתיד. קחו למשל את המקרה של חברה שלי, שגדלה בתחושה שאחיה הבכור תמיד היה מועדף. שנים היא סחבה איתה כעס ותסכול, עד שיום אחד היא פשוט החליטה לשאול אותו - "איך זה היה לך לגדול כילד בכור במשפחה שלנו?". התשובה שלו הפתיעה אותה. הוא סיפר על הלחץ שהיה עליו, על הציפיות הגבוהות, על הבדידות. פתאום, היא הצליחה לראות אותו באור אחר.
הבנה, אמפתיה – זה מה שמרפא.
אבל רגע, מה אם הוא לא משתף פעולה?
אני מבינה את התסכול. ניסית הכל, אבל האח/ות שלך פשוט לא בעניין. הם עסוקים, אדישים, או אפילו עוינים. מה עושים אז?
האמת? לפעמים, אין מה לעשות. לפעמים, צריך לקבל את המציאות. זה לא אומר שצריך לוותר על התקווה, אבל זה כן אומר שצריך להוריד ציפיות. במקום להתמקד בשינוי של האחר, תתמקדו בעצמכם. תעשו דברים שממלאים אתכם, שגורמים לכם אושר. אולי, עם הזמן, הם יראו את השינוי הזה, וירצו להיות חלק ממנו.
אני זוכרת שקראתי פעם ציטוט של בודהה שאמר: "אתה לא יכול להדליק נר של מישהו אחר מבלי להאיר את שלך." ואני חושבת שזה תקף גם ליחסים בין אחים. תדאגו לעצמכם, תהיו מאושרים, ואולי, רק אולי, זה יקרין החוצה וישפיע גם על האחרים.
יצירת קשר מחדש: טיפים קטנים שעושים שינוי גדול
אז אחרי שהנחנו את היסודות, הנה כמה טיפים פרקטיים שאני מצאתי כיעילים במיוחד:
- תזכרו ימי הולדת: זה נשמע מובן מאליו, אבל לפעמים אנחנו שוכחים את הדברים הקטנים. הודעה קצרה, טלפון קצר, יכולים לעשות הבדל גדול.
- שתפו זיכרונות: דברו על הילדות, על סיפורים מצחיקים, על דברים שהייתם עושים ביחד. זה מחזיר אתכם לתקופה שבה הייתם מחוברים יותר.
- תמצאו מכנה משותף: אולי שניכם אוהבים ספורט, קולנוע, אוכל טוב. נסו לעשות דברים ביחד שאתם נהנים מהם.
- תקשיבו באמת: כשאתם מדברים, תקשיבו לא רק למילים, אלא גם לרגשות. תנסו להבין מה עובר על האחר.
- תתנדבו ביחד: פעילות התנדבותית יכולה לחזק את הקשר ולתת לכם מטרה משותפת.
אבל הכי חשוב, אל תפחדו להיות פגיעים. תראו את הצד האמיתי שלכם, את החולשות שלכם, את הפחדים שלכם. זה מה שיוצר אינטימיות אמיתית, וזה מה שמחבר בין אנשים.
אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני מרגישה שיש לי עוד דרך ארוכה לעשות בנושא הזה. אני עדיין לומדת, עדיין טועה, עדיין מנסה. אבל אני יודעת דבר אחד - הקשר בין אחים שווה את המאמץ. הוא יכול להיות מקור לתמיכה, אהבה, וחברות לכל החיים.
אז מה אתם חושבים? איזה צעד אתם יכולים לעשות כבר היום כדי לחזק את הקשר עם האחים שלכם? אני באמת רוצה לשמוע. שתפו אותי בתגובות!
