היי, אני נעמה, ובואו נדבר רגע על זוגיות. לא הזוגיות הזוהרת שרואים באינסטגרם, אלא הזוגיות האמיתית, המורכבת, זו שמתמודדת עם שגרה, לחצים ובעיקר – עם השחיקה של הזמן.
אני זוכרת תקופה, לא מזמן בכלל, שהייתי משוכנעת שאם רק אמצא את "האחד", הכל יסתדר. הזוגיות תהיה כמו בסרטים, עם פרפרים בבטן לנצח ושיחות נפש עד אור הבוקר. נו, אתם יודעים. ואז התחתנתי. והאהבה הייתה שם, ועודנה, אבל הפרפרים... הם עפו. והשיחות נפש הפכו לדיונים על מי מוציא את הזבל. 🤷♀️
מתי הפכנו לשותפים לדירה במקום נאהבים? מתי איבדנו את המרחב הקדוש הזה, את האינטימיות האמיתית שחיברה אותנו? שאלות קשות. שאלות שמפחידות לשאול, אפילו את עצמנו.
אז מה עושים? איך מחזירים את הניצוץ? איך יוצרים מרחב קדוש בזוגיות, כזה שמזין, מחזק ומעצים, ולא רק מעייף ושוחק?
האמת המפתיעה על אינטימיות (ומה שלא מספרים לכם)
רוב האנשים חושבים שאינטימיות זה סקס. לא שאני מזלזלת בסקס, חלילה! אבל אינטימיות היא הרבה יותר מזה. אינטימיות היא חשיפה, פגיעות, אמון. אינטימיות היא להראות את הצדדים הכי פחות מושלמים שלנו, ולדעת שאנחנו עדיין אהובים.
פרופסור ברנה בראון, חוקרת הפגיעות הנודעת, מדברת על כך שאינטימיות היא תוצר לוואי של פגיעות. כשאנחנו מוכנים להיות פגיעים, כשאנחנו מוכנים להוריד את המסכות, אז נוצר החיבור האמיתי. (Brown, B. (2012). Daring greatly: How the courage to be vulnerable transforms the way we live, love, parent, and lead. Gotham).
וואו, זה מפחיד, נכון? להיות פגיע? להראות חולשה? זה בדיוק מה שאנחנו מנסים להימנע ממנו רוב הזמן! אבל הנה עוד תובנה מפתיעה: הפגיעות היא לא חולשה. היא כוח. היא הדרך היחידה ליצור קשר אמיתי עם מישהו אחר.
הניסוי הכושל שלי עם "דייטים רומנטיים" (ולמה זה לא עבד)
אז אחרי שהבנתי את זה, ניסיתי את כל הטריקים המוכרים: דייטים רומנטיים, ארוחות לאור נרות, סופי שבוע מפנקים. אבל זה לא עבד. זה הרגיש מאולץ, כמו עוד מטלה ברשימת המשימות.
הבנתי שאני מפספסת משהו מהותי. אינטימיות לא יכולה להיות מתוכננת. היא צריכה לנבוע מבפנים, מהרגעים הקטנים, מהיומיום.
ואז נזכרתי בשיעור יוגה שלמדתי לפני כמה שנים. המורה אמרה משהו שמאוד נגע בי: "הקדושה נמצאת ברגע הזה, בפעולה הפשוטה ביותר". וזה היכה בי – אולי המרחב הקדוש של זוגיות לא נמצא במקומות מיוחדים, אלא ברגעים הכי רגילים?
ליצור קדושה ברגעים הקטנים: 3 צעדים פרקטיים
אז איך עושים את זה? איך הופכים רגעים רגילים לקדושים?
- הקשבה אמיתית: באמת להקשיב, בלי לשפוט, בלי לייעץ, בלי לתכנן מה לענות. רק להיות שם, נוכחים. לרוב אנחנו עסוקים בעצמנו, במחשבות שלנו, במקום להיות באמת עם האדם שמולנו. זה קשה, אני יודעת. אבל זה שווה את זה. ד"ר סטיבן קובי בספרו "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" מדגיש את ההקשבה האמפתית כבסיס לתקשורת אפקטיבית (Covey, S. R. (1989). The 7 Habits of Highly Effective People: Powerful Lessons in Personal Change. Free Press).
- שיתוף אותנטי: לשתף ברגשות שלנו, בפחדים שלנו, בחלומות שלנו. לא רק ב"מה עשית היום בעבודה", אלא ב"איך הרגשתי היום בעבודה". זה דורש אומץ, אבל זה יוצר חיבור עמוק.
- מגע מכוון: לא רק סקס, אלא מגע אנושי, מגע אוהב. חיבוק ארוך, ליטוף ספונטני, אחיזת יד ברחוב. מגע משחרר אוקסיטוצין, הורמון האהבה, שמחזק את הקשר בינינו.
אני יודעת, זה לא פשוט. זה דורש עבודה, מודעות ומאמץ. אבל זה אפשרי. אני מאמינה שאפשר ליצור מרחב קדוש בזוגיות, לא משנה כמה זמן אנחנו יחד.
אבל הנה עוד משהו שלמדתי בדרך הקשה: זה לא תמיד עובד. לפעמים, למרות כל המאמצים, הקשר פשוט לא מצליח להחזיק מעמד. ואז? אז צריך להיות אמיצים ולדעת לשחרר.
האם השאלות האלה באמת מובילות לפתרון?
האמת? אני לא בטוחה. אני עדיין בתהליך. אני עדיין לומדת. אבל אני יודעת שאם אנחנו לא שואלים את השאלות הקשות, אנחנו לא יכולים לצמוח. ואולי, זה כל הסיפור. לא למצוא את התשובות המושלמות, אלא להמשיך לשאול, להמשיך לחפש, להמשיך לאהוב.
מה אתכם? איפה אתם מרגישים שהזוגיות שלכם זקוקה לקצת יותר קדושה? שתפו אותי, אני באמת רוצה לדעת. 🙏
