האמת? פעם חשבתי שתחזוקת קשרים זה משהו שמסדרים בצד, כמו לסדר את הארון. אבל החיים, ох החיים, לימדו אותי שזה יותר דומה לגינה – צריך לטפח, להשקות, לעשב. אחרת, היא פשוט דועכת.
היום אני מסתכלת אחורה ורואה כמה קשרים שהזנחתי, לא כי לא רציתי, אלא כי... החיים קרו. קריירה, ילדים, משכנתא. כל אלה, איך נאמר, תפסו קצת יותר מדי מקום על חשבון החברות הכי טובות שלי.
אז מה עושים? איך מחזירים את הגלגל לאחור? איך שומרים על מה שיקר לנו, בלי להרגיש שאנחנו מוסיפים עוד מטלה לרשימת המטלות האינסופית שלנו?
אני רוצה להבטיח לך משהו – בסוף הקריאה, לא רק שתקבלי כלים פרקטיים, תקבלי גם תזכורת: את לא לבד. כולנו שם. וזה בסדר.
האמת המפתיעה על "זמן איכות"
תמיד אמרו לי "זמן איכות". שצריך "זמן איכות" עם הילדים, "זמן איכות" עם בן הזוג, "זמן איכות" עם החברות. אבל מה זה לעזאזל "זמן איכות"?
פעם, כשחברה טובה סיפרה לי שהיא מרגישה רע עם עצמה כי היא לא מספיקה לבלות עם חברות שלה כמו שהיא "צריכה", הבנתי שאנחנו מפספסות משהו. אנחנו עסוקות בלסמן וי על מטלות, במקום פשוט להיות.
התחלתי לחקור קצת יותר לעומק את הנושא, ומצאתי מחקר מעניין שפורסם ב"Journal of Social and Personal Relationships" שטוען שדווקא אינטראקציות קטנות, יומיומיות, הן אלו שבונות קשר אמיתי וחזק. לא ארוחות ערב מפוארות, אלא הודעת טקסט קצרה באמצע היום. לא סוף שבוע שלם בספא, אלא שיחת טלפון של עשר דקות בדרך לעבודה.
זה לא כמות הזמן, אלא איכות הנוכחות.
אבל רגע, זה באמת עובד?
אני אספר לכם משהו. לפני כמה חודשים, חברה טובה שלי עברה תקופה קשה. הייתי עסוקה עד מעל הראש, אבל החלטתי לעשות משהו קטן – כל יום, שלחתי לה הודעה קטנה, ציטוט מעורר השראה, או סתם בדיחה מטופשת. אחרי שבועיים, היא התקשרה אלי, בוכה מאושר. היא אמרה שההודעות הקטנות האלה עזרו לה לעבור את התקופה הזאת.
אז כן, זה עובד.
האויב הכי גדול של הקשרים שלנו (וזה לא מה שאת חושבת)
בטח חשבת שאני הולכת להגיד שזה הזמן, או המרחק, או העבודה. אבל האויב הכי גדול של הקשרים שלנו הוא... השיפוטיות.
אנחנו שופטות את עצמנו, אנחנו שופטות את החברות שלנו. אנחנו שופטות את הדרך שבה הן מתמודדות עם החיים. אנחנו שופטות את הבחירות שלהן.
ומה קורה כשאנחנו שופטות? אנחנו מתרחקות. אנחנו בונות חומות. אנחנו מאבדות את האמפתיה.
אני זוכרת פעם ששפטתי חברה טובה שלי על ההחלטה שלה לעזוב את העבודה ולפתוח עסק עצמאי. חשבתי שזה לא אחראי, שזה מסוכן, שזה טיפשי. אבל אחרי כמה חודשים, הבנתי שפשוט פחדתי. פחדתי בשבילה, ופחדתי מעצמי. פחדתי שאם היא תצליח, זה יגרום לי לתהות על הבחירות שלי.
השיפוטיות היא מסווה לפחד.
אז איך מפסיקים לשפוט?
אני מצאתי שעזרה מאוד טכניקה של מיינדפולנס, שמלמדת אותך להיות מודעת למחשבות שלך, בלי לשפוט אותן. פשוט תשימי לב כשאת שופטת, ותזכירי לעצמך שאת לא יודעת הכל. שאת לא יכולה לדעת מה עובר על החברה שלך.
כמו שאומרת ברנה בראון בספרה "Dare to Lead", אמפתיה היא היכולת לראות את העולם מנקודת המבט של מישהו אחר, להבין את הרגשות שלו, ולהעביר את ההבנה הזאת. וזה בדיוק מה שאנחנו צריכות לעשות.
הדבר הכי חשוב ששכחנו לעשות (וזה פשוט יותר ממה שנדמה)
הדבר הכי חשוב ששכחנו לעשות הוא... להקשיב.
לא להקשיב כדי לענות, לא להקשיב כדי לייעץ, לא להקשיב כדי לתקן, אלא פשוט להקשיב. להקשיב באמת.
אני מודה, אני לא תמיד טובה בזה. לפעמים אני כל כך עסוקה במחשבות שלי, שאני פשוט מחכה לתורי לדבר. אבל למדתי שכשאת מקשיבה באמת, את מקבלת מתנה. את מקבלת את האפשרות להבין מישהו אחר לעומק. את מקבלת את האפשרות להתחבר אליו ברמה אחרת.
הקשבה היא אהבה.
ואיך מקשיבים באמת?
תתנתקי מהטלפון, תסתכלי בעיניים, תשאלי שאלות פתוחות, ותקשיבי לתשובות. תנסי להבין מה החברה שלך מרגישה, מה היא חושבת, מה היא צריכה.
אבל זה לא רק להקשיב לאחרים, זה גם להקשיב לעצמך. להבין מה את צריכה, מה את מרגישה, מה חשוב לך.
כי בסופו של דבר, אם את לא דואגת לעצמך, את לא יכולה לדאוג לאחרים.
אז איפה זה משאיר אותנו?
אני לא יודעת. באמת שלא. אני לא יכולה לתת לך תשובות חד משמעיות, או פתרונות קסם. אבל אני יכולה להגיד לך שאני מאמינה בך. אני מאמינה בכוח של הקשרים שלנו. אני מאמינה שאנחנו יכולות לשמור על מה שיקר לנו, גם כשהחיים משתנים.
אני מזמינה אותך לשתף אותי במחשבות שלך, בתובנות שלך, בכישלונות שלך. בואי נלמד יחד, בואי נצמח יחד, בואי נתחזק יחד.
אז, מה הדבר הראשון שאת הולכת לעשות כדי לשמור על הקשרים שלך?
