אני זוכרת את עצמי, סטודנטית מותשת לספרות, יושבת מול ערימת ספרים שמייצגת רק חלק קטן מהחומר למבחן. הקפה התקרר, העיניים נעצמו, והגרון צרב מרוב מתח. אבל לבקש עזרה? לא בא בחשבון. "אני אמורה להסתדר לבד", אמרתי לעצמי. "זה סימן לחולשה".
טעות. איזו טעות איומה.
במקום ללמוד ולעבור את המבחן בשלום, ביליתי את הלילה בחרדה, וסחבתי את העול הזה לבד. אני משתפת אתכן כי אני בטוחה שגם אתן הרגשתן ככה לפחות פעם אחת. זה לא משנה אם אתן מנהלות בכירות, אמהות עסוקות, או סטודנטיות שמנסות לג'נגל בין הכל. לפעמים, הבקשה לעזרה נראית כמו כישלון.
אבל מה אם ההפך הוא הנכון? מה אם האומץ האמיתי טמון דווקא ביכולת להודות שאנחנו לא יכולות לעשות הכל לבד?
אני חושבת שהרבה פעמים אנחנו נופלות למלכודת שהחברה טומנת לנו. אנחנו רואות נשים מצליחות, חזקות, "סופר-וומן" כאלה, וחושבות שזה מה שאנחנו צריכות להיות. אבל האמת היא, שאותן נשים מצליחות, יש להן צוות שלם מאחוריהן! הן לא עושות הכל לבד. הן פשוט יודעות לבקש עזרה.
אז איך עושים את זה? איך עוברים מהפחד להיראות חלשות, לתחושת העצמה שנובעת מבקשת עזרה?
הנה כמה נקודות ששינו לי את הגישה:
- הבנה עמוקה יותר של הפגיעות. כן, זה מפחיד לחשוף את הקשיים שלך. אבל מחקרים מראים שפגיעות היא לא חולשה, אלא דווקא מקור לכוח וחיבור אנושי (Brené Brown, "Daring Greatly"). זה נשמע קלישאתי, אבל זה נכון. כשאנחנו מאפשרות לעצמנו להיות פגיעות, אנחנו מאפשרות לאחרים להתחבר אלינו ברמה עמוקה יותר, וזה יוצר מעגל של תמיכה הדדית.
- לשנות את הנרטיב הפנימי. במקום לחשוב "אני צריכה להסתדר לבד", תחשבו "מגיע לי לקבל תמיכה". תזכרו שכולם צריכים עזרה לפעמים, וזה בסדר גמור. ד"ר קריסטין נף, חוקרת חמלה עצמית, טוענת ששינוי הנרטיב הפנימי הוא צעד ראשון וחיוני לקבלה עצמית ולחיים מאושרים יותר.
- להתחיל בקטן. אל תצפו מעצמכן לבקש עזרה בנושא הכי רגיש או מאיים מיד. תתחילו בבקשות קטנות, מחברות, משפחה, עמיתים לעבודה. תראו איך זה מרגיש, ותגלו שרוב האנשים שמחים לעזור. זוכרות את הפעם שביקשתן מחברה להשאיל לכן סיכת ראש וכמה זה היה פשוט? ככה זה יכול להיות גם בנושאים גדולים יותר.
- להיות ספציפיות. במקום להגיד "אני צריכה עזרה עם הכל", תנסו לזהות בדיוק מה אתן צריכות. "אני צריכה שעתיים בשבוע כדי לעבוד על הפרויקט הזה", "אני צריכה מישהו שיקשיב לי וייתן לי עצות לגבי הבעיה הזו". ככל שתהיו יותר ספציפיות, ככה יהיה יותר קל לאחרים לעזור לכן.
- לזכור שזה הדדי. עזרה היא לא כיוון אחד. כשאתן מבקשות עזרה, אתן גם נותנות לאחרים הזדמנות להרגיש טוב עם עצמם, להרגיש מועילים. זו מערכת יחסים הדדית.
אגב, אני חייבת להודות שלפעמים, אפילו אחרי כל הטיפים והתובנות האלה, עדיין קשה לי לבקש עזרה. אני עדיין מרגישה את הדחף הזה להוכיח שאני יכולה הכל לבד. אבל אז אני מזכירה לעצמי את אותו לילה ארוך מול הספרים, ומבינה שבקשת עזרה היא לא חולשה, אלא דווקא סימן לחוכמה.
ומה גיליתי? שלפעמים, הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות בשביל עצמי, זה פשוט להגיד: "אני צריכה עזרה".
אז מה אתן אומרות? מתי בפעם האחרונה ביקשתן עזרה? ומה עצר אתכן מלעשות את זה? אשמח לשמוע את המחשבות שלכן.
