האמת? פעם חשבתי שאם רק אלמד עוד שיטה, אקרא עוד ספר, אבין עוד מחקר - אהיה ההורה המושלם. הורים מושלמים, ילדים מושלמים, בית מושלם. נו, אתם יודעים את הסיפור.
ואז, כשהבת שלי, אורי, הייתה בת שלוש, היא התחילה לבכות באמצע הסופר. לא סתם לבכות, להתפרץ בבכי קורע לב, כאילו נשבר לה הלב ממש. ניסיתי את כל הטריקים שלמדתי: "בואי ננשום עמוק", "אני מבינה שאת עצובה", "בואי נראה מה אנחנו יכולות לבחור במקום". כלום. כלום לא עבד. הרגשתי כאילו אני עומדת מול חומה, לא מול הילדה שלי.
ואז, פשוט התיישבתי לידה על הרצפה. בלי מילים, בלי עצות, בלי ניסיונות לתקן. פשוט הייתי שם, איתה, בתוך הכאוס הזה.
ומה אתם יודעים? אחרי כמה דקות, היא הפסיקה לבכות, התכרבלה בזרועותיי ואמרה: "אמא, אני רק רציתי חיבוק".
זה היה רגע מכונן. רגע שהפך לי את הבטן. כי הבנתי שכל מה שהילדים שלנו צריכים, לפעמים, זה לא עוד שיטה או עוד פעילות, אלא פשוט אותנו. נוכחים. רואים. מקשיבים.
הנוכחות הזו, היא לא מותרות. היא צורך בסיסי.
אבל איך עושים את זה באמת? איך מצליחים להיות נוכחים כשעייפים, מתוסכלים, או פשוט עסוקים?
אני לא יודעת את התשובה המושלמת. אם הייתה לי, הייתי כותבת אותה על חולצה ומוכרת אותה באינסטגרם. אבל למדתי כמה דברים בדרך, ואני רוצה לחלוק אותם איתכם, בתקווה שהם יעזרו לכם למצוא את הדרך שלכם.
מקורות מפתיעים: בין בודהיזם לחקר המוח
יצא לי לקרוא מחקר מעניין בכתב העת "Child Development" (ואני מבטיחה שלא אכביד עליכם עם עוד הרבה מחקרים...). הוא דיבר על הקשר בין מיינדפולנס להורות. מיינדפולנס, אותה תרגולת שמגיעה מהבודהיזם, מלמדת אותנו להיות נוכחים ברגע הזה, בלי לשפוט, בלי לנסות לתקן.
אבל רגע, מה זה קשור לילדים?
תחשבו על זה: כשאתם באמת נוכחים, אתם שומעים את מה שהם אומרים, אתם רואים את מה שהם מרגישים, אתם מבינים את הצרכים שלהם. אתם לא עסוקים בשיפוטיות, בחרדה לעתיד, או בביקורת עצמית. אתם פשוט שם, איתם.
אני מודה, בהתחלה הייתי סקפטית. מיינדפולנס? מדיטציה? זה לא בשבילי. אני צריכה לעשות, לתקתק, להספיק!
אבל אז הבנתי שהמיינדפולנס הזה הוא לא בריחה מהמציאות, אלא דרך לחזור אליה. דרך לחזור לנוכחות.
למה אנחנו בורחים מהנוכחות?
לפני כמה שנים, שמעתי הרצאה של ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, ששינתה לי את כל התפיסה. היא דיברה על איך אנחנו, כחברה, מפחדים כל כך להרגיש. אנחנו מפחדים מכאב, מפחדים מתסכול, מפחדים מחוסר נוחות.
וכשאנחנו מפחדים להרגיש, אנחנו בורחים. אנחנו בורחים למסכים, לאוכל, לעבודה, לכל דבר שיעזור לנו להדחיק את הרגשות הלא נעימים.
ומה קורה כשאנחנו בורחים? אנחנו מפספסים את הרגע. אנחנו מפספסים את הילדים שלנו.
אז איך חוזרים לנוכחות? (וגם מודים בכישלונות)
אני לא יכולה לתת לכם מתכון קסם. אבל אני יכולה לחלוק איתכם כמה דברים שעזרו לי:
- התחילו בקטן: אל תנסו לשנות את כל החיים שלכם בבת אחת. בחרו רגע אחד ביום שבו אתם מתמקדים בנוכחות. זה יכול להיות בזמן הארוחה, בזמן ההשכבה, או סתם בזמן משחק. כבו את הטלפון, תנשמו עמוק, ותהיו שם.
- תסלחו לעצמכם: אף אחד לא מושלם. יהיו ימים שבהם תכעסו, תצעקו, או פשוט תתנתקו. זה בסדר. תסלחו לעצמכם, ותנסו שוב מחר. אני יודעת שלפעמים, אחרי יום כזה, אני מרגישה אמא גרועה. אני מזכירה לעצמי שגם אמא גרועה מרגישה לפעמים, וזה חלק מהעניין.
- תזכירו לעצמכם למה זה חשוב: למה אתם רוצים להיות יותר נוכחים? מה הרווח שלכם? מה הרווח של הילדים שלכם? תזכירו לעצמכם את הסיבה הזו בכל פעם שאתם מתקשים. בשבילי, זה לראות את אורי צומחת להיות אישה חזקה, בטוחה בעצמה, ובעלת חוסן רגשי.
תובנה מפתיעה: הנוכחות היא לא רק בשביל הילדים
גיליתי שהנוכחות הזו היא לא רק בשביל הילדים שלי. היא גם בשבילי. כשאני נוכחת, אני יותר רגועה, יותר מאושרת, יותר מחוברת לעצמי.
נוכחות היא לא עוד מטלה ברשימת המטלות. היא מתנה.
מתנה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו, ולילדים שלנו.
אז בפעם הבאה שהילד שלכם יבקש מכם חיבוק, עצרו רגע. כבו את הטלפון. תנשמו עמוק. ותהיו שם. פשוט תהיו שם.
אני יודעת שזה לא קל. אני יודעת שזה דורש מאמץ. אבל אני מבטיחה לכם, זה שווה את זה.
מה אתכם? איך אתם מצליחים להיות נוכחים עם הילדים שלכם? שתפו אותי בתגובות. אני באמת רוצה לשמוע.
