אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי את זה. הייתי בטוחה שאני יודעת מה הילדים שלי צריכים. תפריט בריא, שעות שינה מסודרות, חוגים מפתחים. הכל היה מתוכנן, הכל היה מושלם… עד שהתחלתי להקשיב. באמת להקשיב. לא רק למילים, אלא גם למה שמאחוריהן.
ואז זה היכה בי.
אני לא שומעת אותם.
אני שומעת רק את עצמי. את הציפיות שלי, את הפחדים שלי, את ה"מושלם" שלי. והם? הם פשוט מנסים להשתלב בתוך המסגרת שאני יצרתי להם.
אז איך עושים את זה אחרת? איך יוצרים מרחב בטוח שבו כל קול במשפחה נשמע, מוערך ומשמעותי? איך יוצרים משפחה שהיא באמת צוות, לא רק אוסף של יחידים תחת קורת גג אחת?
אני לא יודעת את כל התשובות. באמת שלא. אני עדיין לומדת, עדיין טועה, עדיין מתקנת. אבל למדתי כמה דברים חשובים בדרך, ואני רוצה לחלוק אותם איתך.
הקשבה פעילה: מעבר לשמיעה פשוטה
זה נשמע מובן מאליו, אבל כמה פעמים אנחנו באמת מקשיבים? אנחנו עסוקים בלנסות לפתור בעיות, לתת עצות, או פשוט לחכות לתורנו לדבר. הקשבה פעילה היא הרבה יותר מזה. היא דורשת מאיתנו לשים בצד את האג'נדה שלנו ולהתמקד לחלוטין במה שהאדם שמולנו מנסה להגיד.
"הקשבה פעילה דורשת אמפתיה, סבלנות ורצון אמיתי להבין את נקודת המבט של האחר," מסבירה ד"ר ברנה בראון, חוקרת בושה וחוסן (מקור: Daring Greatly). וזה נכון. זה לא תמיד קל, במיוחד כשמדובר בילדים שלנו, אבל זה קריטי.
אני זוכרת פעם שהבת שלי, שהייתה אז בת 7, התחילה לבכות פתאום בזמן ארוחת הערב. האינסטינקט הראשוני שלי היה להגיד לה "נו, די, מה קרה?", אבל משהו עצר אותי. במקום זה, פשוט שאלתי אותה "מה קרה, מותק?". היא התחילה לגמגם על משהו שקרה לה בגן, ופשוט הקשבתי. הקשבתי בלי לשפוט, בלי לנסות לתקן, בלי להציע פתרונות. בסוף היא פשוט סיימה לדבר, חיבקה אותי, ואמרה "תודה, אמא".
לפעמים כל מה שילד (או בן משפחה אחר) צריך זה שישמעו אותו.
שאלות פתוחות: לצאת מהקופסה של התשובות המוכנות
הדרך שבה אנחנו שואלים שאלות יכולה להשפיע באופן משמעותי על התשובות שאנחנו מקבלים. שאלות סגורות (כן/לא) מגבילות את האפשרויות, בעוד ששאלות פתוחות מזמינות לחקור מחשבות ורגשות.
לדוגמה, במקום לשאול "נהנית בגן היום?", אפשר לשאול "מה היה הדבר הכי כיף שעשית היום בגן?". או במקום לשאול "הכנת שיעורי בית?", אפשר לשאול "איך הולכים לך שיעורי הבית?".
שאלות פתוחות מעודדות חשיבה יצירתית ומאפשרות לכל אחד לבטא את עצמו בצורה אותנטית. הן גם מאפשרות לנו ללמוד דברים חדשים על בני המשפחה שלנו, דברים שאולי לא היינו מגלים לעולם אחרת.
זמן איכות אמיתי: הטלפון בצד, העיניים אחד על השני
בואו נודה בזה, אנחנו חיים בעולם שמלא בהסחות דעת. הטלפונים שלנו מצפצפים כל הזמן, הטלוויזיה דולקת ברקע, ולפעמים קשה למצוא רגע אחד של שקט כדי להתחבר באמת עם בני המשפחה שלנו.
אבל זמן איכות אמיתי הוא קריטי. זה הזמן שבו אנחנו יכולים לשים בצד את כל ההסחות ולהתמקד אך ורק באדם שמולנו. זה הזמן שבו אנחנו יכולים להקשיב, לשאול שאלות, ופשוט להיות נוכחים.
אני יודעת שזה לא תמיד קל, אבל זה שווה את המאמץ. נסו להקדיש לפחות 15-20 דקות ביום לכל אחד מבני המשפחה שלכם, זמן שבו אתם עושים משהו שהם אוהבים, בלי טלפונים, בלי טלוויזיה, בלי הסחות דעת. זה יכול להיות לשחק משחק, לקרוא ספר, לצאת לטיול, או פשוט לשבת ולדבר.
הכי חשוב זה להיות שם, באמת שם.
גבולות ברורים: חופש בתוך מסגרת
זה אולי נשמע פרדוקסלי, אבל גבולות ברורים הם חיוניים ליצירת מרחב בטוח שבו כל קול יכול להישמע. גבולות מספקים מסגרת שמאפשרת לכל אחד להרגיש בטוח ומוגן, מה שבתורו מאפשר לו לבטא את עצמו בצורה חופשית יותר.
חשוב לזכור שגבולות לא צריכים להיות נוקשים ולא גמישים. הם צריכים להיות מותאמים לצרכים של כל אחד מבני המשפחה, וצריכים להיות מוסכמים על כולם. אפשר גם להתאים אותם בהתאם לגיל ולשלב ההתפתחותי של הילדים.
"מחקרים מראים שילדים שגדלים בסביבה עם גבולות ברורים ומוגדרים חווים פחות חרדה ומתח," מציינת הפסיכולוגית הקלינית ד"ר קתרין שטיינברג (מקור: The 10 Principles of Parenting).
סליחה ופיוס: כי כולנו טועים לפעמים
אף אחד לא מושלם, וכולנו טועים לפעמים. גם הורים. גם ילדים. גם בני זוג. מה שחשוב זה ללמוד איך להתמודד עם הטעויות שלנו, איך להתנצל, ואיך לסלוח.
סליחה היא לא רק מילה שאנחנו אומרים, היא תהליך של ריפוי. היא דורשת מאיתנו להכיר בכאב שגרמנו, לקחת אחריות על המעשים שלנו, ולעשות מאמץ לתקן את הנזק.
אני זוכרת פעם שהתפרצתי על הבן שלי אחרי יום קשה בעבודה. הוא עשה משהו קטן שעיצבן אותי, ואני פשוט איבדתי את זה. אחרי שהרוחות נרגעו, התנצלתי בפניו. אמרתי לו שאני מצטערת שהתפרצתי עליו, שאני יודעת שזה לא היה בסדר, ושזה לא יקרה שוב. הוא סלח לי, ואני הרגשתי הקלה עצומה.
היכולת לסלוח לעצמנו ולאחרים היא חיונית ליצירת משפחה אוהבת ותומכת.
אז הנה אנחנו. עם כמה כלים, כמה תובנות, והרבה רצון טוב. אבל רגע… חשבתם פעם למה כל כך קשה לנו לפעמים להקשיב?
אני חושבת שהתשובה טמונה בפחד. אנחנו מפחדים לשמוע דברים שלא נרצה לשמוע. אנחנו מפחדים לגלות שאנחנו לא ההורים המושלמים שתמיד רצינו להיות. אנחנו מפחדים לאבד שליטה.
אבל האמת היא, שהפחד הזה הוא בדיוק מה שמונע מאיתנו ליצור את המשפחה שתמיד חלמנו עליה. משפחה שבה כל קול נשמע, מוערך ומשמעותי.
אז מה עושים? מתגברים על הפחד.
וזוכרים שזה מסע. מסע של למידה, של צמיחה, ושל אהבה.
איזה קול בתוך המשפחה שלך הכי זקוק כרגע להקשבה? אני סקרנית לשמוע.
