אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. בתי הבכורה, אורי, הייתה בת שלוש. עמדתי מולה, סבלנית כביכול, מסבירה לה בפעם המי-יודע-כמה למה אסור לצייר על הקיר. "אבל אמא, זה יפה!" היא אמרה, והלב שלי התכווץ. באותו רגע, במקום לנזוף, פשוט התיישבתי לידה והתחלתי לצייר איתה.
מה שהדהים אותי זה לא הציור עצמו, אלא ההקלה העצומה שהרגשתי. כאילו שנים של ביקורת עצמית וניסיון להיות "האמא המושלמת" פשוט התפוגגו. הבנתי משהו חשוב: לפני שאני מנסה לחנך את הילדה שלי, אני צריכה לחנך את עצמי. להיות הורה לעצמי.
אולי גם את מרגישה לפעמים שהלחץ להיות הורה "טוב" משתק אותך? שאת מנסה לעמוד בציפיות בלתי אפשריות? אז קחי נשימה עמוקה. את לא לבד.
זה לא עוד מאמר עצות הוריות קלישאתי. זה מסע משותף לגילוי עצמי, שמתחיל בשאלה פשוטה: איך אנחנו יכולים להיות הורים טובים יותר לילדים שלנו, אם אנחנו לא יודעים איך להיות הורים טובים לעצמנו?
לפני הכל: לתת לעצמנו מה שאנחנו נותנים לאחרים
כולנו מכירים את זה: אנחנו מוכנים לעשות הכל עבור הילדים שלנו. להקריב שעות שינה, לוותר על תחביבים, לדחות את הצרכים שלנו. אבל מתי בפעם האחרונה עצרנו לחשוב מה אנחנו צריכים? מתי הקדשנו זמן לעצמנו, בלי רגשות אשם?
המחקרים מראים (לדוגמה, המחקר של ד"ר שונה שפירו, פסיכולוגית קלינית מומחית לחמלה עצמית) שהורים שמטפחים חמלה עצמית, חווים פחות לחץ ושחיקה, ויותר שמחה וסיפוק. אבל זה לא רק עניין של רווחה אישית. זה משפיע ישירות על הילדים שלנו.
הנה נקודת מפנה: ילדים לומדים מאיתנו לא רק מה שאנחנו אומרים, אלא בעיקר מה שאנחנו עושים.
אם אנחנו כל הזמן עסוקים בלהיות "מושלמים," הם ילמדו לשאוף לשלמות. אם אנחנו כל הזמן מבקרים את עצמנו, הם ילמדו לבקר את עצמם. ואם אנחנו לא יודעים איך לדאוג לעצמנו, איך נוכל ללמד אותם לדאוג לעצמם?
מאיפה בכלל מתחילים?
האמת? אין תשובה אחת נכונה. זה מסע אישי, שמתחיל בצעדים קטנים.
- מודעות עצמית: עצרי רגע ושאלי את עצמך – מה אני צריכה עכשיו? מה באמת יעשה לי טוב? זה יכול להיות מקלחת חמה, שיחה עם חברה טובה, או אפילו רק חמש דקות של שקט עם כוס קפה.
- חמלה עצמית: למדי לדבר אל עצמך כמו שהיית מדברת אל חברה טובה. תני לעצמך קרדיט על המאמצים שלך, ותזכירי לעצמך שכולנו טועים. כולנו לומדים.
- גבולות: למדי להגיד "לא." לא לכל בקשה, לא לכל מטלה, לא לכל ציפייה. תזכרי שהזמן והאנרגיה שלך הם משאבים מוגבלים.
- תחביבים: חזרי לעשות דברים שאת אוהבת, גם אם זה אומר להקדיש להם רק כמה דקות בשבוע. התחביבים שלנו הם מקור כוח ושמחה.
- חיבורים: צרי קשרים משמעותיים עם אנשים שמעודדים אותך, שתומכים בך, ושמזכירים לך מי את באמת.
ומה עם הכישלונות? אני זוכרת תקופה שהרגשתי שאני פשוט נכשלת בכל תחום בחיי. הילדים היו רבים כל הזמן, העבודה הייתה מלחיצה, והבית היה בלגן אחד גדול. רציתי לברוח. אבל אז הבנתי משהו: דווקא הכישלונות האלה הם הזדמנות לצמיחה. הם מלמדים אותנו מה חשוב לנו באמת, ומה אנחנו צריכים לשנות.
להקשיב לקול הפנימי – וגם לזה של הילד שלנו
דבר נוסף שלמדתי זה להקשיב. לא רק לילדים שלי, אלא גם לקול הפנימי שלי. לעיתים קרובות מדי אנחנו מתעלמים מהאינטואיציה שלנו, מהתחושות שלנו. אנחנו עסוקים מדי בלרצות אחרים, בלעמוד בציפיות, בלעשות את "הדבר הנכון." אבל האמת היא שהתשובות נמצאות בתוכנו.
קחי לדוגמה את נושא הגבולות. כולנו יודעים שגבולות הם חשובים, אבל איך קובעים אותם? איך יודעים מה נכון לילד שלנו? אין תשובה אחת נכונה. מה שעובד עבור ילד אחד, לא בהכרח יעבוד עבור ילד אחר. מה שעובד היום, לא בהכרח יעבוד מחר.
ד"ר ג'ון גוטמן, חוקר מוביל בתחום היחסים, טוען בספרו "Raising an Emotionally Intelligent Child" שהורים צריכים להיות "מאמנים רגשיים" לילדים שלהם. זה אומר להקשיב להם, להבין את הרגשות שלהם, ולעזור להם לנהל אותם בצורה בריאה. אבל כדי להיות מאמנים רגשיים טובים, אנחנו צריכים קודם כל ללמוד לנהל את הרגשות שלנו.
אז מה עושים? מקשיבים. מקשיבים לילדים שלנו, מקשיבים לעצמנו, ומנסים למצוא את האיזון הנכון. זה תהליך מתמשך, של ניסוי וטעייה, של למידה וצמיחה.
ומה הלאה?
האמת? אני לא יודעת. אני עדיין במסע. אני עדיין לומדת. אני עדיין טועה. אבל אני גם משתדלת להיות טובה יותר, כל יום קצת.
אני חושבת שהדבר הכי חשוב שלמדתי זה שאין דבר כזה "הורה מושלם." יש רק הורים שמנסים, הורים שאוהבים, והורים שמלמדים את הילדים שלהם להיות בני אדם טובים יותר.
אז מה את חושבת? מוכנה לצאת איתי למסע הזה? מה הצעד הראשון שאת הולכת לעשות היום כדי להיות הורה טובה יותר לעצמך? אני כאן כדי להקשיב.
