אני זוכרת את הפעם הראשונה שבאמת הקשבתי. לא הקשבתי כדי לענות, לא הקשבתי כדי לתקן, פשוט הקשבתי. זה קרה בסדנת תקשורת שהגעתי אליה סקפטית לחלוטין – חשבתי לעצמי, "נו באמת, מה כבר אפשר ללמוד על להקשיב?". וואו, כמה טעיתי.
תמיד הייתי טובה בשיחות. ידעתי מה להגיד, איך להגיד, איך להוביל את השיחה. אבל גיליתי שהיכולת הזו, שהערכתי בעצמי, בעצם הסתירה חוסר עצום – לא באמת הקשבתי. הייתי עסוקה מדי בלנסח את התגובה הבאה שלי, בלשפוט את מה שנאמר, בלדאוג איך אני נראית.
ואז הבנתי משהו: הקשבה אמיתית היא לא מיומנות, היא מתנה. היא מתנה שאנחנו נותנים למי שמדבר אלינו, ומתנה שאנחנו נותנים לעצמנו.
למה הפסקנו להקשיב?
היום, בעידן של הסחות דעת בלתי פוסקות ושל צורך תמידי להביע את עצמנו, האמנות של ההקשבה הולכת ונשכחת. אנחנו חיים בעולם שמעודד דיבור, ביטוי עצמי ו"להשמיע את קולך", אבל מי באמת מקשיב?
אני לא יודעת מה איתכן, אבל אני מוצאת את עצמי יותר ויותר פעמים "מקשיבה" אבל בעצם בורחת למחשבות אחרות, מתכננת את הארוחה הבאה או בודקת התראות בנייד. ואז אני שואלת את עצמי, "רגע, מה הוא בכלל אמר?".
(כאן הייתי רוצה לציין מחקר מעניין שקראתי ב"Psychology Today" שמדבר על הקשר בין שימוש מוגבר במדיה חברתית לירידה ביכולת האמפתיה. לא פלא, כשכל כך הרבה אנשים עסוקים בלצלם ולשתף את עצמם, מי נשאר להקשיב?)
הטעות הכי גדולה שלי בהקשבה
אחת הטעויות הכי גדולות שעשיתי בעבר הייתה לנסות "לפתור" לאנשים את הבעיות שלהם. מישהו היה מספר לי על קושי, ואני מיד הייתי קופצת עם עצות ופתרונות. חשבתי שאני עוזרת, אבל בעצם מה שעשיתי זה ניתקתי את הקשר.
זה כמו שכתבה ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, בספרה "Dare to Lead": "אנשים לא צריכים את העצות שלך, הם צריכים את הנוכחות שלך". וזה כל כך נכון! לפעמים, כל מה שאנחנו צריכים זה מישהו שיקשיב לנו בלי לשפוט, בלי להפריע, בלי לנסות לתקן.
(אגב, כשקראתי את ברנה בראון בפעם הראשונה, הייתי סקפטית. חשבתי שזה יותר מדי רגשני ופגיע בשביל העולם העסקי. אבל ככל שלמדתי יותר על הקשבה אמיתית, הבנתי כמה היא צדקה).
איך באמת מקשיבים? טכניקות זה נחמד, אבל הלב קובע
אוקיי, אז איך עושים את זה בפועל? איך באמת מקשיבים? יש טכניקות שונות, כמו הקשבה פעילה (חזרה על מה שנאמר, שאילת שאלות הבהרה), ניתוק הסחות דעת, שמירה על קשר עין. כל אלה חשובים, אבל הם רק חלק קטן מהתמונה.
הדבר הכי חשוב הוא לבוא עם כוונה אמיתית להבין את מי שמדבר אלינו. זה אומר לשים בצד את האג'נדה שלנו, את הדעות הקדומות שלנו, את הרצון שלנו להוכיח שאנחנו צודקים. זה אומר לפתוח את הלב ולהיות נוכחים ברגע הזה.
אני מודה, זה קשה! זה דורש תרגול מתמיד ומודעות עצמית גבוהה. אבל התוצאות שוות את המאמץ.
ומה עם עצות? מותר לתת או לא?
אז מתי כן מותר לתת עצות? שאלה מצוינת. לדעתי, התשובה היא פשוטה: רק כשמבקשים ממך! ואפילו אז, תמיד כדאי להתחיל בשאלה: "האם את/ה רוצה שאקשיב לך או שאציע פתרונות?". זה נותן לאדם השני את השליטה ומראה שאנחנו מכבדים את הצרכים שלו.
ההקשבה משנה את הכל
אז מה למדתי? למדתי שהקשבה אמיתית היא כוח. היא יכולה לשנות מערכות יחסים, לבנות אמון, להעמיק את הקשרים שלנו עם אחרים. היא יכולה גם לשנות אותנו מבפנים, להפוך אותנו לאנשים יותר סבלניים, אמפתיים ומודעים לעצמנו.
אני לא אגיד לכם שיש לי את כל התשובות. אני עדיין לומדת, אני עדיין טועה, אני עדיין נאבקת עם ההסחות דעת. אבל אני יודעת דבר אחד: אני רוצה להמשיך להקשיב.
ואתם? מה אתם חושבים? האם גם אתם מרגישים שהאמנות של ההקשבה הולכת ונעלמת? ומה אתם עושים כדי להחזיר אותה לחיים? אשמח לשמוע את המחשבות שלכם.
