האמת? זה התחיל בשיחת טלפון תמימה על המתכון החדש שניסיתי. הסתיים בדיון סוער על "למה את לא אוכלת יותר ירקות?" – נו, אתן מכירות את זה. הורים מתערבים. זה יכול להיות ברכה, אבל בואו נודה, לרוב זה פשוט מחרפן.
פעם, הייתי בטוחה שאם רק אסביר להם הכל, הם יבינו ויפסיקו. наивно (נאיביות, ברוסית). כמה טעיתי. גיליתי שהמאבק האמיתי הוא לא איתם, אלא עם עצמי – עם הצורך שלי לרצות, עם הפחד לאכזב, ועם הקושי להציב גבולות.
אז איך עושים את זה? איך שומרים על מערכת יחסים טובה עם ההורים, מבלי להרגיש שמאבדים את עצמנו בדרך? אני לא יודעת אם יש לי את התשובה האחת והנכונה, אבל אחרי לא מעט ניסוי וטעייה (הרבה יותר טעייה, האמת), גיליתי כמה דברים שעובדים בשבילי.
קודם כל, בואו נבין מאיפה זה מגיע
למה בעצם ההורים שלנו מתערבים? הם לא עושים את זה כדי להרגיז אותנו, נכון? (לפחות אני מקווה שלא!). לרוב, זה מגיע ממקום של אהבה ודאגה. הם רוצים את הכי טוב בשבילנו, אבל לפעמים, קשה להם לראות שאנחנו כבר לא ילדים קטנים.
פסיכולוגית הילדים והמשפחה, ד"ר ליסה דמור, בספרה "Under Pressure: Confronting the Epidemic of Stress and Anxiety in Girls", מדברת על הצורך של הורים להגן על הילדים שלהם, גם כשהם כבר בוגרים. זה אינסטינקט חזק, ולפעמים, הוא מתבטא בצורה לא מועילה.
אז מה עושים?
הגבולות הם המפתח, אבל איך מציבים אותם בלי דרמה?
האמת, זה החלק הכי קשה. להגיד להורים "לא" זה כמו להגיד "לא" למישהו שמאוד אוהבים. זה מעורר אשמה, פחד, וכל מיני רגשות לא נעימים.
אבל הקטע הוא, שאם לא נציב גבולות, אנחנו פשוט נאפשר להם להמשיך להתערב, והתסכול שלנו רק ילך ויגדל. זה קצת כמו להחזיק בלון – אם לא ניתן לו קצת חופש, הוא בסוף יתפוצץ.
אז איך עושים את זה נכון?
- דברו על זה מראש: אל תחכו שההתערבות תגיע, ואז תתפוצצו. תרימו טלפון, תזמינו אותם לקפה, ותגידו להם שאתם רוצים לדבר על משהו חשוב.
- היו ברורים: תסבירו להם מה מפריע לכם, בצורה רגועה ועניינית. לדוגמה, במקום להגיד "אתם תמיד מתערבים לי בחיים!", תגידו "אני מעריכה את הדאגה שלכם, אבל אני מרגישה קצת חנוקה כשאתם נותנים לי עצות שלא ביקשתי".
- היו עקביים: אל תוותרו אחרי פעם אחת. אם הם ממשיכים להתערב, תזכירו להם בעדינות את הגבולות שהצבתם.
- בחרו את הקרבות שלכם: לא על כל דבר צריך להתווכח. לפעמים, עדיף פשוט לחייך ולשתוק. אני למדתי את זה בדרך הקשה, אחרי שהתווכחתי עם אמא שלי על איזה סוג של נייר טואלט לקנות (כן, זה קרה).
- הזכירו לעצמכם שהם אוהבים אתכם: גם אם הם מתערבים, זה מגיע ממקום של אהבה. תזכרו את זה, ותנסו לראות את הצד שלהם.
משהו שממש עזר לי: פרספקטיבה אחרת
פעם שמעתי הרצאה של הפסיכולוגית התעסוקתית, אליס בויס (Alice Boyes), על איך להתמודד עם ביקורת. היא אמרה משהו ששינה לי את כל התפיסה: "ביקורת היא בעצם מתנה". וואו. הייתי סקפטית בהתחלה, אבל ככל שחשבתי על זה יותר, זה התחיל להגיוני.
היא הסבירה שביקורת יכולה לעזור לנו לראות דברים שאנחנו לא רואים בעצמנו, ולגדול ולהשתפר. כמובן, לא כל ביקורת היא מועילה, ולא תמיד צריך להקשיב לה. אבל אם אנחנו פתוחים לשמוע מה שאנשים אחרים אומרים עלינו, אנחנו יכולים ללמוד הרבה על עצמנו.
אז מה הקשר להורים מתערבים? ובכן, אולי העצות שלהם לא תמיד מתאימות לנו, אבל אולי יש בהן גם קצת אמת. אולי הם רואים דברים שאנחנו לא רואים. אולי הם דואגים לנו בצורה שאנחנו לא מבינים.
והכי חשוב: תזכרו שאתן לא לבד
כולנו עוברות את זה. כולנו מתמודדות עם הורים מתערבים, במידה כזו או אחרת. זה חלק מהחיים. אז אל תרגישו אשמות או בודדות. תדברו עם חברות, תשתפו את הסיפורים שלכן, ותצחקו על זה ביחד.
אני למשל, הקמתי קבוצת ווטסאפ עם כמה חברות, שבה אנחנו משתפות חוויות מצחיקות (וגם קצת עצובות) על ההורים שלנו. זה עוזר לנו להרגיש פחות לבד, וגם לקבל עצות טובות אחת מהשנייה.
אז, מה אתן חושבות? האם גם אתן מתמודדות עם הורים מתערבים? אילו טקטיקות עובדות בשבילכן? אני ממש אשמח לשמוע בתגובות!
