תמיד תהיתי למה ארוחות שישי נראות כמו מגרש משחקים פסיכולוגי. כולם מחייכים, אבל המתח באוויר סמיך כמו מרק עוף. לקח לי כמעט שלושים שנה להבין - יש חוקים. חוקים לא כתובים. ואף אחד לא טורח ללמד אותך אותם.
חשבתי שאולי זה רק אצלנו, אבל אז התחלתי לדבר עם חברות. "אמא שלך תמיד מעירה על המשקל שלך?" שאלתי את נועה. "כאילו קראה לי מחשבות!" היא צחקה בעצב. זה היה הרגע שבו הבנתי שאנחנו לא לבד. החוקים האלה שם, מרחפים מעל כולנו.
אבל הנה משהו מפתיע: הם לא תמיד מרושעים. לפעמים, הם פשוט... נוצרו בלי כוונה. דרך התנהגויות קטנות שהפכו להרגל, ציפיות שלא נאמרו, או פחדים שהשתרשו.
אבל למה אף אחד לא מדבר על זה? למה אנחנו ממשיכים לשחק את המשחק הזה, שנה אחרי שנה, בלי לנסות לשנות את הכללים?
הבטחה רגשית: אני רוצה להבטיח לך שבסוף הקריאה, תרגישי פחות לבד. שתביני שגם המשפחה שלך - כמו כל המשפחות - פועלת לפי מערכת חוקים סודית. הבטחה פרקטית: תלמדי לזהות את החוקים האלה, להבין מאיפה הם באו, ולקבל כלים לשנות אותם.
מקורות ההשראה שלי
-
מצודדים (Attached) - Amir Levine & Rachel S.F. Heller: הספר הזה עזר לי להבין את סגנונות ההתקשרות שלנו ואיך הם משפיעים על היחסים שלנו, כולל בתוך המשפחה.
-
ההרצאה של יוהן הארי בTED על התמכרות: גרמה לי לחשוב אחרת על טראומה משפחתית ועל הדרכים שבהן אנחנו מנסים לברוח ממנה.
חוק מספר 1: "אל תערער על הסדר הקיים"
גדלתי במשפחה שבה לדבר על רגשות היה כמו להזמין סערה הביתה. "יהיה בסדר," היו אומרים לי כשהייתי עצובה. "תפסיקי להתבכיין," כשהייתי כועסת. למדתי מהר מאוד - אם אני רוצה לשרוד, עדיף פשוט לשתוק.
מסתבר, שזה חוק נפוץ מאוד. ד"ר סוזן פורוורד, בספרה "Blackmail Emotional", מדברת על איך משפחות משתמשות באשמה, בושה ובפחד כדי לשלוט אחד בשני. המשפט "אם תעשי את זה, תאכזבי אותי" הוא רק דוגמה אחת.
אבל מה קורה כשאנחנו מתבגרים ומבינים שה"סדר הקיים" הזה כבר לא משרת אותנו? מה קורה כשכבר לא בא לנו לשתוק?
הנה נקודת מפנה: שבירת השתיקה היא צעד ראשון וחיוני לשינוי. אבל היא דורשת אומץ, כי היא עלולה להוביל לסערה.
חוק מספר 2: "ההורים תמיד צודקים" (גם כשהם טועים)
הריב הכי גדול שהיה לי עם אמא שלי היה על הבחירה שלי בלימודים. היא רצתה שאני אלמד משפטים, אני רציתי להיות צלמת. "את תתחרטי על זה," היא אמרה לי. "אין עתיד בצילום."
הלכתי ללמוד צילום. היו תקופות קשות, כן. היו רגעים שבהם שאלתי את עצמי אם היא צדקה. אבל אף פעם לא הצטערתי על הבחירה שלי.
למה אנחנו מתקשים כל כך לקבל שההורים שלנו טועים? אולי זה קשור לצורך שלנו בדמויות סמכותיות, במיוחד כשאנחנו צעירים. אולי אנחנו פשוט מפחדים לאכזב אותם.
אבל האמת היא, שההורים שלנו הם בני אדם. הם עושים טעויות. והם לא תמיד יודעים מה הכי טוב עבורנו.
מחשבות "אמצע הדרך": האם זה אומר שאנחנו צריכים להתעלם מכל מה שההורים שלנו אומרים? ממש לא. זה רק אומר שאנחנו צריכים להקשיב להם, לשקול את הדברים שלהם, אבל בסופו של דבר, לקבל את ההחלטות שלנו בעצמנו.
חוק מספר 3: "אהבה מותנית" (הגרסה המשפחתית)
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבאתי הביתה ציון לא טוב במבחן. אמא שלי הסתכלה עליי במבט מאוכזב ואמרה: "אני כל כך מאוכזבת ממך."
זה לא היה רק ציון רע. זה היה כמו סטירה. זה היה כמו להגיד לי - אם את לא מצליחה, אני לא אוהבת אותך.
אהבה מותנית היא אחת הדרכים הכי הרסניות שבהן משפחות מתקשרות. היא גורמת לנו להרגיש שאנחנו צריכים להרוויח את האהבה שלנו, שאנחנו צריכים להיות מישהו אחר כדי להיות ראויים.
הרצאה של יוהן הארי בTED על התמכרות, גרמה לי לחשוב אחרת על טראומה משפחתית ועל הדרכים שבהן אנחנו מנסים לברוח ממנה. לא משנה איך המשפחה שלנו נראית מבחוץ, רובנו מנסים לברוח ממשהו.
תובנות לא מושלמות: לפעמים, הורים לא מודעים לכך שהם מעבירים מסרים כאלה. הם עצמם גדלו במשפחות שבהן אהבה הייתה מותנית, והם פשוט משחזרים את הדפוסים האלה.
אז מה עושים עכשיו?
אני לא יכולה להבטיח לך שאם תתחילי לשנות את החוקים הלא כתובים של המשפחה שלך, הכל יהפוך לגן עדן. אבל אני כן יכולה להבטיח לך שזה יהיה שווה את זה.
זה ידרוש ממך אומץ, סבלנות והרבה חמלה - כלפי עצמך וכלפי המשפחה שלך. זה ידרוש ממך ללמוד להציב גבולות, לדבר את האמת שלך, ולבחור באהבה ללא תנאים.
חיבור רגשי: שינוי החוקים הלא כתובים של המשפחה שלך הוא לא רק עניין של שיפור היחסים שלך עם ההורים או האחים שלך. זה גם עניין של שיפור היחסים שלך עם עצמך. זה עניין של לקחת אחריות על החיים שלך, ולבחור להיות מי שאת באמת.
אני עדיין לומדת את זה בעצמי. זה מסע ארוך, אבל אני יודעת שאני לא לבד בו. ואני מקווה שגם את לא.
אז, מה החוק הלא כתוב שהכי משפיע על המשפחה שלך? אני סקרנית לשמוע.
