אוקיי, בואו נדבר על משהו שמדיר שינה מהרבה מאיתנו: חרדת סוללות. כן, זו התחושה הזו, שמלווה אותנו כשסימן הסוללה באייפון שלנו מתחיל להבהב באדום. אני יודעת, כי גם אני הייתי שם. הייתי מכורה למטען.
אני זוכרת את עצמי פעם, בטיול באיטליה. פשוט הסתובבתי עם מטען נייד ענק, כזה שיכול להטעין חברת חשמל קטנה, רק כדי שלא אצטרך לחוות את הדרמה של סוללה מתה באמצע מפה גדולה ויפה. כלומר, באמת?
אז מה השתנה? איך הפכתי מ"מלכת המטענים" למישהי שיכולה לצאת מהבית בלי לחשוב פעמיים על אחוז הסוללה? התשובה מורכבת, אבל זה מתחיל בשינוי תפיסה.
האמת המרה על סוללות והחיים
פעם, הייתי בטוחה שאם הסוללה שלי נגמרת, החיים שלי נגמרים. דרמטית, אני יודעת. אבל ככה זה הרגיש. הסוללה הייתה קו החיים שלי, והתלות הזו הייתה מתישה.
ההארה הגיעה ממקום די לא צפוי – הרצאה על פילוסופיה סטואית. כן, אני יודעת, זה נשמע קצת יומרני, אבל הקשיבו לי. הסטואיקנים דיברו על להבדיל בין מה שאנחנו יכולים לשלוט בו לבין מה שלא.
זה הכה בי בעוצמה. אני לא יכולה לשלוט בקצב שבו הסוללה שלי מתרוקנת. אני לא יכולה לגרום לה להחזיק יותר זמן. אבל אני כן יכולה לשלוט בתגובה שלי לזה.
המקורות המפתיעים של הידע שלי (חוץ מסטואיקנים!)
אז התחלתי לחקור. קראתי מחקרים על דפוסי שימוש בסמארטפונים (הנה אחד מעניין של Pew Research Center: [קישור לדוגמה - כמובן שלא קיים, אבל כאן נשים קישור אמיתי]), דיברתי עם טכנאים (תודה רבה לדניאל מחנות התיקונים בשוק הכרמל!), וגיליתי כמה דברים מפתיעים.
למשל, ידעתם שחלק גדול מ"חרדת הסוללות" שלנו נובע בכלל מאלגוריתמים שנועדו לגרום לנו להשתמש יותר באפליקציות? זה כמו סרט אימה שנועד שנצפה בו יותר מפעם אחת.
זה לא רק הסוללה, זה העיצוב של העולם הדיגיטלי.
אבל המידע הזה לא הספיק. ידעתי שאני צריכה משהו יותר עמוק. אז פניתי דווקא למקורות של חוכמה עתיקה, כמו מדיטציה וספרות בודהיסטית. שם מצאתי את הרעיון של "שחרור מהיאחזות".
"שחרור מהיאחזות": זה נשמע רוחני, אבל זה פרקטי בטירוף
הרעיון הוא פשוט: ככל שאנחנו נאחזים במשהו, ככה אנחנו סובלים יותר כשהוא נעלם. זה נכון לגבי אהבה, קריירה, וכמובן – הסוללה באייפון שלנו.
אז התחלתי להתאמן. בהתחלה, זה היה קשה בטירוף. כל פעם שהסוללה ירדה מתחת ל-20%, הייתי מרגישה דקירה בבטן. אבל לאט לאט, למדתי להרפות. למדתי לנשום. למדתי להגיד לעצמי: "אוקיי, הסוללה עומדת להיגמר. אז מה?"
אני יודעת מה אתן חושבות: "נו, נעמה, זה נשמע נחמד, אבל מה אני אמורה לעשות אם אני צריכה את הטלפון שלי דחוף?" שאלה מצוינת! וזה בדיוק המקום שבו הפרקטיקה פוגשת את הפילוסופיה.
איך מורידים את מפלס החרדה – טיפים שאשכרה עובדים
- הכינו תוכנית מגירה: דמיינו תרחיש שבו הסוללה נגמרת ואתן תקועות בלי טלפון. מה הייתן עושות? איפה הייתן פונות לעזרה? ברגע שיש לכן תוכנית, החרדה יורדת. כמו ביטוח, אבל לחיים הדיגיטליים שלכן.
- תחגגו את הניתוק: במקום לראות את הסוללה המתה כאסון, תראו בה הזדמנות. הזדמנות להיות נוכחות, לדבר עם אנשים, להסתכל על העולם. תאמינו לי, זה מרענן.
- תטעינו פעם בשבוע: תנו לסוללה להגיע לאפס לפני הטעינה. שמעתי פעם טיפ שזה מאריך את חיי הסוללה, ואני ממש לא יודעת אם זה נכון, אבל משהו בזה מרגיש לי כמו אתחול מחדש, לי ולה.
- תבדקו איפה אתן מבזבזות אנרגיה (בטלפון וגם בחיים!): תסתכלו על האפליקציות הזוללות סוללה ושאלו את עצמכן: האם הן באמת שוות את זה? האם אתן יכולות למצוא להן תחליף? והשאלה הזו, כמובן, תקפה לכל תחום בחיים.
אבל הטיפ הכי חשוב שלי? זה בסדר לפחד. זה בסדר להרגיש חרדה. אנחנו חיים בעולם מלחיץ. אבל אנחנו לא צריכות לתת לחרדה להשתלט עלינו.
התובנה שמפתיעה אותי כל פעם מחדש
החרדה היא לא אויב. היא תזכורת. תזכורת לכך שאנחנו צריכות לדאוג לעצמנו. תזכורת לכך שאנחנו צריכות לשים גבולות. תזכורת לכך שאנחנו יכולות לשלוט במה שחשוב באמת – התגובה שלנו.
אז מה איתכם? מה הדבר הזה שמטריף אתכם, שגורם לכם לחרדה, ששולט בכם? אולי זאת הסוללה. אולי זה משהו אחר. אבל אני מבטיחה לכם: יש דרך להשתחרר. יש דרך למצוא שלווה.
בואו נדבר על זה. אני באמת רוצה לדעת. אולי ביחד, נוכל למצוא עוד כמה רעיונות יצירתיים איך להתמודד עם החרדות הקטנות (וגם הגדולות) של החיים.
אז מה דעתך? מה ה-1% שלך שמדיר שינה מעינייך?
