אני זוכרת את הרגע הזה בבירור. ישבנו על הספה, שנינו גלמודים בתוך השקט הרועם הזה. לא רבנו, לא היו טריקות דלתות. פשוט... כלום. כאילו היינו שני שותפים לדירה, לא זוג. ואז הבנתי – איבדנו את האינטימיות, לא את החיבה.
תמיד חשבתי שאינטימיות זה סקס סוער, או לפחות דייטים רומנטיים לאור נרות. אבל גיליתי שזה הרבה יותר מזה. זה החיבור העמוק הזה, היכולת להיות פגיעים אחד מול השני, להרגיש נראים באמת. איך לעזאזל זה נעלם לנו?
אני משערת שאת שואלת את עצמך את אותה שאלה. איך זה קורה שדווקא עם האדם שאמור להיות הכי קרוב אלינו, אנחנו מרגישים הכי רחוקים? התשובה, כמו שאני למדתי בדרך הקשה, היא מורכבת.
המירוץ אחר ה"מושלם" – ומתי הוא בעצם מתחיל להרוס?
לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלרצות, לעמוד בציפיות, להציג גרסה "טובה יותר" של עצמנו, שאנחנו שוכחים להיות פשוט... אנחנו. מחקר של ד"ר ברנה בראון (Brown, B. (2012). Daring greatly: How the courage to be vulnerable transforms the way we live, love, parent, and lead. Gotham Books.) הראה שפגיעות היא המפתח לאינטימיות אמיתית, אבל הפחד מחשיפה עצמית משתק אותנו.
ואני מודה, גם אני נפלתי בפח הזה. ניסיתי להיות "האישה המושלמת" – קרייריסטית מצליחה, בשלנית בחסד, מאהבת נלהבת, חברה טובה… פשוט שכחתי לשאול את עצמי מה אני באמת רוצה.
אבל האמת היא, שאין דבר כזה "אישה מושלמת". יש רק אישה אותנטית. וזה בסדר גמור להיות מבולגנת, עייפה, סקפטית, או סתם לא בא לי לבשל היום. (אגב, הזמנת פיצה לא הופכת אותך לאמא רעה, רק אומרת.)
אז איך חוזרים לאינטימיות האבודה?
אני לא אציג לך רשימה של טיפים "בדוקים ומנוסים". כי האמת היא שאין פתרון קסם. מה שעבד עבורי ועבור בן הזוג שלי, אולי לא יעבוד עבורך. אבל אני יכולה לשתף אותך בתובנות שאספתי בדרך.
תקשורת מעבר למילים: זה לא רק מה שאנחנו אומרים, אלא איך* אנחנו אומרים את זה. האם אנחנו באמת מקשיבים? האם אנחנו מביעים אמפתיה? האם אנחנו נותנים מקום לרגשות של הצד השני? לפי מחקר שפורסם בכתב העת "Journal of Social and Personal Relationships" (לא ציטוט מדויק, אבל הרעיון הוא שם), תקשורת אמפתית היא הבסיס לכל מערכת יחסים בריאה. וזה לא תמיד קל. יש ימים שאני פשוט לא מצליחה להקשיב באמת, אני עסוקה בעולם הפנימי שלי. אבל אני מנסה להזכיר לעצמי שזה שווה את המאמץ.
- פגיעות כמתנה: זה מפחיד, אני יודעת. אבל לחשוף את הפחדים, החולשות, והחלומות שלנו, זה מה שמאפשר חיבור עמוק. כשאנחנו מסירים את המסכות, אנחנו מזמינים את הצד השני לראות אותנו באמת. וזה הכי אינטימי שיש.
- מגע לא מיני: כן, כן, אני יודעת מה את חושבת. אבל אינטימיות זה לא רק סקס. זה גם חיבוק חם, ליטוף אוהב, או סתם לשבת אחד ליד השני בשקט. מחקרים הראו שמגע משחרר אוקסיטוצין, הורמון האהבה, ומחזק את הקשר בינינו (אני לא זוכרת את המקור המדויק, אבל אני מבטיחה לך שזה קיים!).
- יצירת מרחב בטוח: אנחנו צריכים להרגיש בנוח להיות אותנטיים, מבלי לחשוש משיפוטיות או ביקורת. זה אומר ליצור אווירה של קבלה והבנה.
- ללמוד לריב נכון: כן, גם ריבים יכולים להיות אינטימיים. כשאנחנו מביעים את הכעס שלנו בצורה מכבדת, אנחנו מראים שאנחנו מספיק בטוחים במערכת היחסים כדי להיות אותנטיים. כמובן, יש הבדל בין להביע כעס לבין לתקוף. (לקח לי זמן ללמוד את זה...)
אבל רגע, מה עם הסקס?
אוקיי, אני יודעת שחשבת על זה. אז כן, סקס הוא חלק חשוב מהאינטימיות. אבל הוא לא יכול להיות תחליף לחיבור עמוק יותר. אם האינטימיות נפגעה, סקס יכול להרגיש כמו מטלה או חובה, ולא כמו ביטוי של אהבה ותשוקה.
אני זוכרת תקופה שהרגשתי שאני "חייבת" לקיים יחסי מין, כאילו זה חלק מהתפקיד שלי כבת זוג. זה היה מתיש ולא מספק. ואז הבנתי שאני צריכה להקשיב לצרכים שלי, ולא רק לצרכים של בן הזוג שלי.
הדרך חזרה לעצמנו – הדרך חזרה אחד לשני
אז הנה התובנה המפתיעה: כדי לחזור לאינטימיות עם בן הזוג שלנו, אנחנו צריכים קודם כל לחזור לאינטימיות עם עצמנו. לשאול את עצמנו מה אנחנו מרגישים, מה אנחנו צריכים, ומה אנחנו רוצים. כשאנחנו מחוברים לעצמנו, אנחנו יכולים להתחבר לאחרים ממקום אמיתי ואותנטי.
האם זה קל? ממש לא. יש ימים שאני מרגישה שאני מתחילה מאפס. אבל אני מזכירה לעצמי שזה מסע, לא יעד. וכל צעד קטן שאנחנו עושים לקראת חיבור עמוק יותר, שווה את זה.
אז מה את חושבת? האם את מוכנה לצאת למסע הזה איתי?
