האמת? כשאני שומעת את המילים "הורים מתערבים", ישר עולה לי תמונה של עצמי לפני כמה שנים, מתפוצצת מבפנים. הרי אני יודעת הכי טוב, נכון? אני כבר גדולה! אבל אז, אחרי כמה שיחות קשות וכמה החלטות שגויות, הבנתי משהו חשוב: ה"התערבות" שלהם לא תמיד נובעת מחוסר אמון בי, אלא... מדאגה אמיתית.
השינוי הזה בתפיסה, הוא שהתחיל את המסע האמיתי שלי בהתמודדות עם הנושא הזה. לא מדובר בניצחון או הפסד, אלא בריקוד משותף, לפעמים קצת מסורבל, בין שני דורות.
אבל רגע, לפני שנצלול פנימה, שאלה קטנה: מתי בפעם האחרונה באמת הקשבת למה שההורים שלך ניסו להגיד, בלי להתגונן?
מאיפה הם באים? (ומה זה אומר עלייך)
הנה תובנה קטנה ששינתה לי את כל המשחק: ההורים שלנו גדלו בעולם אחר. זה לא רק עניין של טכנולוגיה או אופנה (למרות שגם זה משפיע), אלא של ערכים, ציפיות ופחדים. הם רוצים את הטוב ביותר עבורנו, אבל ה"טוב ביותר" שלהם, לא תמיד תואם את שלנו.
לדוגמה, אני זוכרת ויכוח סוער עם אמא שלי על קריירה. היא רצתה שאלך ללמוד משהו "בטוח", כמו ראיית חשבון. אני, עם הראש בעננים, חלמתי להיות צלמת. בסופו של דבר, עשיתי פשרה (שילבתי צילום ועסקים), אבל רק אחרי שהבנתי שהפחד שלה לא נבע מחוסר אמונה בי, אלא מחוסר היכרות עם עולם הצילום המשתנה. מחקר של אוניברסיטת תל אביב מצא כי הבדלים בין-דוריים בערכים תרבותיים וכלכליים משפיעים באופן משמעותי על ציפיות ההורים מהילדים (יער, 2019).
אגב, משהו שאולי לא חשבת עליו: האופן שבו את מגיבה להתערבות שלהם, אומר עליך לא פחות. האם את מתגוננת או פתוחה לדיאלוג? האם את רואה בהם אויבים או שותפים?
גבולות, אבל עם חמלה (לשני הצדדים)
אוקיי, אז הבנו מאיפה הם באים. עכשיו, איך מציבים גבולות, בלי לפגוע ביחסים? זה החלק הקשה.
הסוד הוא בתקשורת פתוחה וכנה. זה אומר להסביר להם בצורה רגועה (אני יודעת, זה קשה!), למה ההתערבות שלהם גורמת לך להרגיש. לא לתקוף, אלא לבטא את הצרכים שלך.
לדוגמה: "אמא, אני יודעת שאת מנסה לעזור, אבל כשאני מרגישה שאת מבקרת את הבחירות שלי, זה גורם לי להרגיש קטנה ולא מוערכת. אני צריכה את התמיכה שלך, לא את השיפוט שלך."
אבל שימו לב: הצבת גבולות היא לא חד-צדדית. גם אנחנו צריכים לכבד את הגבולות שלהם. זה אומר, למשל, לא לבטל את הדעות שלהם, גם אם אנחנו לא מסכימים איתן. זה אומר לזכור שהם אוהבים אותנו, ושהכוונה שלהם טובה. זה דורש אמפתיה, וזה לא תמיד קל. פרופ' לסלי גרינברג, מחלוצות הגישה ממוקדת הרגש, מדגישה את חשיבות האמפתיה והווידוא הרגשי בתקשורת בין-אישית (Greenberg, 2015).
אני מודה, גם לי זה לא תמיד מצליח. לפעמים אני פשוט מתפוצצת. אבל אז אני לוקחת נשימה עמוקה, ונזכרת שהם המשפחה שלי, ושאני אוהבת אותם.
מה עושים כשזה לא עובד? (ואיך לא להשתגע)
אוקיי, דיברנו על תקשורת, על גבולות, על אמפתיה. אבל מה קורה כשכל זה לא עוזר? כש ההורים ממשיכים להתערב, למרות הכל?
קודם כל, קחו אוויר. זה לא כישלון שלכם. לפעמים, יש דברים שאנחנו פשוט לא יכולים לשנות. במקרים כאלה, חשוב להתמקד במה שאנחנו כן יכולים לשלוט עליו: התגובה שלנו.
זה אומר ללמוד להרפות. לא לקחת את ההתערבות שלהם באופן אישי. להבין שזה קשור אליהם, לא אלינו. זה אומר גם ללמוד להגיד "לא", בצורה אסרטיבית אבל מכבדת.
ולפעמים, זה אומר פשוט להתרחק. ליצור מרחק פיזי ורגשי, כדי לשמור על השפיות שלנו. לא לנתק קשר, אבל כן לשים גבולות ברורים.
אני יודעת, זה לא קל. אבל זכרו: אתם לא לבד. כולנו מתמודדים עם אתגרים ביחסים עם ההורים שלנו.
אז מה הלאה? (ולמה זה בכלל משנה)
ההתמודדות עם הורים מתערבים היא לא תמיד קלה, אבל היא גם הזדמנות לצמיחה. הזדמנות ללמוד על עצמנו, על הגבולות שלנו, על הצרכים שלנו. הזדמנות לחזק את היחסים עם ההורים שלנו, גם אם זה דורש מאמץ.
אבל מעבר לזה, ההתמודדות הזו מלמדת אותנו משהו חשוב על החיים: שאין פתרונות קסם. שכל מערכת יחסים דורשת עבודה, הקשבה, אמפתיה וסבלנות. ושלפעמים, הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות זה פשוט לנשום עמוק, ולקבל את הדברים כמו שהם.
מה את חושבת? איזה צעד קטן את יכולה לעשות כבר היום כדי לשפר את היחסים עם ההורים שלך? ספרי לי בתגובות!
מקורות:
יער, א. (2019). פערים בין-דוריים בערכים והשפעתם על יחסי הורים וילדים*. אוניברסיטת תל אביב.
Greenberg, L. S. (2015). Emotion-focused therapy: Coaching clients to work through their feelings*. American Psychological Association.
