האמת? פעם חשבתי שתודה זה נימוס בסיסי, משהו שאומרים כשמקבלים משהו. אבל אז, אחרי שנים של תסכולים במשפחה שלי, גיליתי את הכוח האמיתי שלה – את הקסם.
זה התחיל ביום רגיל לגמרי. הילדים רבו על השלט, בעלי היה עייף מהעבודה, ואני הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ. ואז, משום מקום, נזכרתי במשהו שקראתי פעם על כוחה של הכרת תודה. חשבתי לעצמי, "מה כבר יש לי להפסיד?"
אבל תודה על מה? זה מה שתהיתי. על הכאוס? על הריבים? על העייפות הנצחית?
ואז הבנתי. התודה היא לא על מה שיש, אלא על מה שקיים. על האנשים שאיתי, על הרגעים הקטנים. על זה שהילדים שלי בריאים, על זה שיש לי בעל שאוהב אותי (למרות הכל!), על זה שאני חיה ונושמת.
תודה משנה את הפוקוס.
התחלתי בקטן. אמרתי לבן שלי תודה על זה שהוא פינה את הכלים מהשולחן, למרות שהוא עשה את זה בחוסר חשק מופגן. אמרתי לבעלי תודה על זה שהוא הקשיב לי כשהייתי צריכה לפרוק. אפילו אמרתי תודה לעצמי על זה ששרדתי עוד יום.
ולאט לאט, משהו התחיל לקרות.
האווירה בבית התחילה להשתנות. פתאום, הילדים התחילו להגיד תודה אחד לשני (אוקיי, אולי לא תמיד, אבל היו רגעים!). בעלי התחיל להיות יותר קשוב. ואני? אני התחלתי להרגיש יותר רגועה ומאושרת.
אני יודעת, זה נשמע קצת קיטשי. אבל תאמינו לי, זאת האמת.
אז איך עושים את זה נכון?
אחת הבעיות עם הכרת תודה היא שהיא יכולה להרגיש מלאכותית או כפויה. זה קורה בעיקר כשאנחנו מנסים להכריח את עצמנו להרגיש משהו שאנחנו לא באמת מרגישים.
ד"ר ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, מדברת על כך שתודה אמיתית דורשת פגיעות. זה אומר להיות מוכנים להודות שאנחנו לא מושלמים, שאנחנו צריכים עזרה, שאנחנו תלויים באחרים. (Brown, B. (2012). Daring greatly: How the courage to be vulnerable transforms the way we live, love, parent, and lead. Gotham Books.)
היא כותבת שאנשים שמסוגלים להרגיש הכרת תודה הם גם אנשים שמסוגלים להתמודד עם קשיים בצורה טובה יותר.
הפגיעות היא המפתח לתודה אמיתית.
אני, למשל, נכשלתי לא מעט פעמים בדרך. היו ימים שהייתי כל כך עצבנית שלא יכולתי להוציא מילה טובה מהפה. היו רגעים שהייתי בטוחה שהשיטה הזאת לא עובדת. אבל המשכתי לנסות.
למדתי שאחת הדרכים להתגבר על התחושה המלאכותית היא להתמקד בפרטים הקטנים. לא להגיד "תודה על הכל", אלא "תודה על הכוס קפה שהכנת לי הבוקר, זה ממש עזר לי להתעורר".
ד"ר מרטין סליגמן, מחלוצי הפסיכולוגיה החיובית, מציע לכתוב מכתב תודה למישהו שעשה לנו טובה משמעותית, ולפגוש אותו כדי להקריא לו את המכתב. (Seligman, M. E. P. (2002). Authentic happiness: Using the new positive psychology to realize your potential for lasting fulfillment. Free Press.)
זה תרגיל עוצמתי שיכול לשנות את היחסים ביניכם לבלי הכר.
אבל מה קורה כשאין על מה להודות? כשאתם תקועים בתוך סערה רגשית, כשאתם מרגישים שהחיים לא הוגנים?
זאת שאלה טובה.
אני חושבת שהתשובה טמונה בשינוי נקודת המבט.
במקום להתמקד במה שחסר, נסו להתמקד במה שיש. אולי אין לכם עבודה, אבל יש לכם בריאות. אולי אין לכם זוגיות, אבל יש לכם חברים טובים. אולי אין לכם כסף, אבל יש לכם אהבה.
אני מודה, זה לא תמיד קל. אבל זה אפשרי.
התודה היא בחירה.
זוכרים שאמרתי שתודה משנה את הפוקוס? אז הנה תובנה נוספת: היא גם משנה את האנרגיה. כשאנחנו מודים על משהו, אנחנו משחררים אנרגיה חיובית לעולם. ואנרגיה חיובית מושכת אליה עוד אנרגיה חיובית.
אבל יש משהו שחשוב לי להדגיש: תודה לא פותרת את כל הבעיות. היא לא הופכת את החיים למושלמים. היא לא הופכת את האנשים לטובים יותר.
אבל היא כן יכולה לעזור לנו להתמודד עם הבעיות בצורה טובה יותר. היא כן יכולה לעזור לנו לראות את הטוב באנשים. היא כן יכולה לעזור לנו לחיות חיים מלאים יותר.
אז למה אני מספרת לכם את כל זה?
כי אני מאמינה שהעולם שלנו צריך יותר תודה.
כי אני מאמינה שתודה היא כלי רב עוצמה שיכול לשנות את החיים שלנו.
כי אני מאמינה שגם אתם יכולים לגלות את הקסם שלה.
אני משאירה אתכם עם שאלה: על מה אתם מודים היום?
