אני זוכרת את עצמי יושבת מול המסך, אחרי יום עבודה מטורף, מגלגלת אינסוף פוסטים על "איך למצוא אהבה" ו"5 צעדים לאינטימיות". האמת? הרגשתי יותר בודדה מאי פעם. כאילו כולם יודעים משהו שאני מפספסת. אבל אז הבנתי – אולי הבעיה היא לא בי, אלא בדרך שבה אנחנו בכלל ניגשים לאינטימיות בעידן הזה.
הבטחה רגשית? אני רוצה שתקומו מהמאמר הזה בתחושה שהבנתם משהו חדש על עצמכם, על הציפיות שלכם, ועל איך באמת אפשר לבנות קשרים עמוקים יותר. הבטחה פרקטית? תקבלו כמה כלים לא שגרתיים להתחיל לדבר על מה שחשוב באמת, בלי המסכות וההגנות.
האם אנחנו בכלל יודעים מה זה אינטימיות רגשית?
בואו נהיה כנים, כשאומרים "אינטימיות רגשית", מה עולה לכם בראש? אולי שיחות נפש אל תוך הלילה? שיתוף בכל הסודות הכמוסים? זה נחמד, אבל זה רק קצה הקרחון. בעיניי, אינטימיות רגשית זה קודם כל להרגיש בטוחים להיות פגיעים. וזה כבר סיפור אחר.
תחשבו על זה רגע. כמה פעמים הסתרתם את הרגשות האמיתיים שלכם כדי לא להיראות חלשים, פגיעים, או "יותר מדי"? כולנו עושים את זה. אבל כל פעם שאנחנו מסתירים חלק מעצמנו, אנחנו בונים חומת בידוד בינינו לבין האחרים.
מחקרים (למשל, זה של ד"ר ברנה בראון על פגיעות) מראים שאנשים שמסוגלים להיות פגיעים, לשתף בפחדים ובחוסר ודאות שלהם, הם אלה שמצליחים לבנות קשרים הכי חזקים ומשמעותיים. אבל זה מפחיד, נכון?
אינטימיות רגשית היא לא רק לספר את כל הסיפורים שלנו, אלא גם להרגיש שרואים אותנו באמת.
מאיפה מגיעה הבעיה? מציאות עמוסה או ציפיות לא מציאותיות?
אני חושבת שהשורש של הקושי טמון בשילוב של שני דברים: עומס החיים המודרני והציפיות הלא מציאותיות שאנחנו מטילים על עצמנו ועל אחרים. אנחנו כל כך עסוקים ב"לסמן וי" על המשימות היומיומיות, שלפעמים שוכחים לעצור לרגע ולשאול: מה אני באמת מרגישה עכשיו? ומי האנשים שבאמת חשובים לי?
אני זוכרת תקופה שהייתי בטוחה שאם רק אמצא את ה"אחד", כל הבעיות שלי ייפתרו. הוא יהיה שם בשבילי תמיד, יקשיב לי בלי סוף, ויבין אותי בלי מילים. ואז התאכזבתי שוב ושוב כשגיליתי שאף אחד לא יכול לעמוד בציפיות האלה. כי בני אדם זה מורכב, וקשרים דורשים עבודה.
מצד שני, קחו לדוגמה את האופן שבו רשתות חברתיות מעצבות את התפיסה שלנו לגבי יחסים. אנחנו רואים תמונות מושלמות של זוגות מאושרים, ומתחילים להאמין שזה מה שאנחנו צריכים לשאוף אליו. אבל מאחורי התמונות האלה מסתתרים גם ויכוחים, קשיים, ורגעי משבר. רק שאותם אנחנו לא רואים.
אולי הגיע הזמן שנשאל את עצמנו: האם הציפיות שלנו בכלל ריאליות? ומה אנחנו מוכנים לעשות כדי לבנות קשרים אמיתיים, עם כל המורכבות שלהם?
רגע של תהייה: אם הייתי כותבת מכתב לעצמי בתחילת שנות ה-20, מה הייתי מייעצת לה בנוגע לאינטימיות רגשית? הייתי אומרת לה להפסיק לחפש תשובות מוכנות, ולהתחיל להקשיב לעצמה.
לא רק פסיכולוגיה: תובנות ממקומות לא צפויים
אני אוהבת לשאוב השראה ממקורות לא שגרתיים. פעם קראתי ספר על אימפרוביזציה בתיאטרון, ומצאתי בו כל כך הרבה תובנות על תקשורת ואינטימיות. למשל, העיקרון של "כן, ו..." – כלומר, לא לחסום רעיונות של אחרים, אלא לבנות עליהם. זה כל כך רלוונטי לכל סוג של קשר!
מקור נוסף שאני מוצאת בו עניין רב הוא אמנות. תמונה טובה או שיר נוגע יכולים לעורר בי רגשות שאני אפילו לא ידעתי שקיימים. ולפעמים, עצם השיתוף של חוויה אמנותית עם מישהו אחר יכול ליצור חיבור עמוק יותר.
אבל הנה משהו שאולי יפתיע אתכם: למדתי המון על אינטימיות רגשית דווקא דרך... משחקי וידאו. כן, שמעתם נכון. במשחקים שיתופיים, שבהם שחקנים צריכים לעבוד יחד כדי להשיג מטרה משותפת, נוצרים לפעמים קשרים מדהימים. כי כשאתם תלויים באחרים, אתם חייבים לתקשר, להקשיב, ולסמוך עליהם.
אינטימיות רגשית היא לא רק פסיכולוגיה, היא בכל מקום סביבנו – באמנות, במוזיקה, ואפילו במשחקי וידאו.
הפיתרון הלא צפוי: להתחיל לדבר על... מה שמפחיד
אז מה עושים? איך יוצרים אינטימיות רגשית בעולם עמוס ומנוכר? הפתרון, לדעתי, הוא להתחיל לדבר על מה שמפחיד. על הפחדים שלנו, על החולשות שלנו, על הדברים שאנחנו מתביישים בהם. זה לא קל, אני יודעת. אבל זה הכרחי.
לדוגמה, במקום לשאול "איך היה היום שלך?", נסו לשאול "מה היה הדבר הכי מאתגר שקרה לך היום, ואיך התמודדת איתו?". במקום לשתף רק את ההצלחות שלכם, שתפו גם בכישלונות שלכם, ובמה שלמדתם מהם. תראו לאחרים שאתם לא מושלמים, ושהכל בסדר עם זה.
אבל שימו לב: לא מדובר בפריקת רגשות חסרת מעצורים. חשוב לבחור את האנשים שאתם סומכים עליהם, וליצור מרחב בטוח שבו אפשר להיות פגיעים. וזכרו: זה תהליך הדרגתי, שלוקח זמן.
ומה לגבי המגבלות? אין פתרונות קסם. לא כל אחד יגיב באמפתיה, ולא כל קשר אפשר להציל. אבל גם אם תיכשלו, לפחות תדעו שניסיתם להיות אותנטיים. וזה כבר משהו.
כנות רגשית: אני מודה, גם לי קשה לפעמים להיפתח. אבל אני מזכירה לעצמי שכל פעם שאני בוחרת להסתיר חלק מעצמי, אני מפספסת הזדמנות ליצור קשר אמיתי.
מחשבה לסיום: האינטימיות הרגשית מתחילה בנו
המאמר הזה לא נועד לתת לכם תשובות מוכנות, אלא לעורר בכם שאלות. האם אנחנו באמת מוכנים להיות פגיעים? האם אנחנו מוכנים להקשיב באמת לאחרים, בלי לשפוט או לתת עצות? האם אנחנו מוכנים לוותר על הציפיות הלא מציאותיות שלנו, ולקבל את האנשים כמו שהם?
אני לא יודעת מה התשובות שלכם. אבל אני יודעת שהמסע לאינטימיות רגשית מתחיל בנו. בלקיחת אחריות על הרגשות שלנו, וביצירת קשרים אותנטיים עם עצמנו ועם אחרים.
אני מסיימת בשאלה: מה הדבר האחד שאתם יכולים לעשות כבר היום כדי להיות קצת יותר פגיעים, קצת יותר אותנטיים?
