אוקיי, בואו נדבר על ניקיון. אני יודעת, זה לא סקסי כמו חופשה בתאילנד או סטארט-אפ מצליח, אבל תקשיבו לי רגע. פעם, ניקיון היה בשבילי סיוט מרוכז. ימים שלמים של קרצוף, שפשוף וייאוש. הייתי דוחה את זה עד הרגע האחרון, ואז מוצאת את עצמי מותשת ומרגישה כמו סינדרלה לפני הנסיך. נשמע מוכר?
ואז הבנתי משהו. הבעיה היא לא הניקיון עצמו, אלא הגישה שלנו אליו.
אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי על "שיטת KonMari" של מארי קונדו. צחקתי. "לדבר עם הבגדים שלי? באמת?" אבל משהו בספר הזה בכל זאת נגע בי. הוא גרם לי לחשוב על הבית שלי לא כמקום שאני צריכה לנקות, אלא כמקום שאני רוצה לטפח.
אז מה השתנה? התחלתי לחלק את השנה למשימות קטנות, קצת כמו תפריט של מסעדה טובה. לא הכל חייב לקרות בבת אחת!
התחלה קטנה, ניצחון גדול
החודש הראשון (ינואר? מעולה להתחלות חדשות!) מוקדש למיון. לא לניקיון, רק מיון. זה אומר לפתוח כל מגירה, כל ארון, ולשאול את עצמי: "האם הדבר הזה עדיין משרת אותי? האם הוא גורם לי שמחה?" אם התשובה היא לא, הוא הולך. בלי רגשות אשם. סליחה, סוודר שקניתי לפני עשר שנים ואף פעם לא לבשתי, הזמן שלך הגיע.
איפה הידע המקצועי נכנס לתמונה?
הנה טוויסט בעלילה. גיליתי מחקר של אוניברסיטת קליפורניה (ראו למשל מחקרים של UCLA's Center on Everyday Lives of Families) שמראה שאנשים שחיים בבתים עמוסים יותר חווים רמות גבוהות יותר של קורטיזול, הורמון הסטרס. פתאום המיון הזה קיבל משמעות אחרת. הוא כבר לא רק על סדר וארגון, הוא על הבריאות הנפשית שלי!
אבל כאן מגיע האתגר האמיתי. איך להיפטר מחפצים בלי להרגיש שאני זורקת כסף לפח? אני מודה, זה לקח לי זמן. בהתחלה ניסיתי למכור הכל באינטרנט, אבל זה היה סיוט לוגיסטי. בסוף החלטתי לתרום. זה גרם לי להרגיש טוב יותר, וגם פינה לי מקום בארון.
האם אני צריכה להיות מינימליסטית קיצונית?
חד משמעית לא! אני אוהבת את הדברים שלי. אבל אני רוצה שהם ישרתו אותי, לא להיפך.
אחרי המיון, מגיע שלב הניקוי העמוק. אבל גם כאן, יש לי טריק. אני מחלקת את הבית לאזורים, ומתמקדת באזור אחד בכל פעם. החודש השני מוקדש למטבח, החודש השלישי לחדר האמבטיה, וכן הלאה.
הטעות שלי ואיך למדתי ממנה
פעם ניסיתי לנקות את כל הבית ביום אחד. לא רק שזה היה מתיש, זה גם גרם לי לשנוא את הבית שלי. עכשיו אני מקדישה לכל אזור כמה ימים, ועושה הפסקות. אני שמה מוזיקה שאני אוהבת, מדליקה נר ריחני, ומנסה ליהנות מהתהליך.
וכן, יש דברים שאני עדיין שונאת לעשות. לנקות את התנור, למשל. אבל גם כאן, מצאתי פתרון. אני מזמינה איש מקצוע שיעשה את זה בשבילי. לפעמים, להודות בחולשות שלך זה הדבר הכי חכם שאתה יכול לעשות.
מקורות השראה לא שגרתיים
גיליתי קהילה מדהימה באינסטגרם של נשים שמנקות את הבתים שלהן בצורה יצירתית ומהנה. הן משתמשות בחומרי ניקוי טבעיים, מכינות תערובות ביתיות, ומעלות סטוריז מצחיקים של הניקיונות שלהן. זה לגמרי שינה לי את הגישה. פתאום, ניקיון הפך להיות סוג של יצירה.
ומה לגבי החודשים הנותרים? הם מוקדשים לתחזוקה שוטפת, וגם לפינוקים קטנים. אני קונה פרחים טריים, מחליפה מצעים, ומדליקה נרות ריחניים. אני רוצה שהבית שלי ירגיש כמו מקום שאני שמחה לחזור אליו בסוף היום.
הסוד הקטן שלי (שהוא בעצם לא סוד)
הבנתי שניקיון הוא לא מטרה בפני עצמה. הוא אמצעי להשגת מטרה גדולה יותר: יצירת מרחב שנעים לי לחיות בו, מרחב שתומך בי ובחלומות שלי.
אז מה הנקודה שלי? אל תפחדו מהניקיון. תתחילו בקטן, תהיו סלחניים כלפי עצמכם, ותזכרו שהמטרה היא לא להשיג שלמות, אלא ליצור בית שמרגיש כמו בית.
ואם אחרי כל זה אתן עדיין מרגישות מוצפות, תזכרו: תמיד אפשר להזמין עוזרת בית. אין בזה שום בושה.
אני עדיין לומדת, עדיין עושה טעויות, ועדיין שונאת לנקות את התנור. אבל אני כבר לא פוחדת מהניקיון. אני אפילו מתחילה ליהנות ממנו. קצת.
אבל רגע, מה לגבי אבק? האם יש לכם טיפים סודיים לניקוי אבק? ספרו לי בתגובות! אשמח לשמוע.
