פעם חשבתי ש"יחד" זה ההפך מ"לבד". טעות. קולקציית הסלעים שאספתי בילדות לימדה אותי אחרת. כל אחת מהן יפה בזכות עצמה, אבל כשהן יחד, הן יוצרות משהו גדול יותר - תצוגה, זיכרון, סיפור. אבל כדי שהסיפור הזה יהיה הרמוני, כל סלע צריך את המקום שלו.
זה מה שגיליתי על מערכות יחסים, זוגיות, חברות, אפילו משפחה - היכולת ליצור "מרחב בתוך יחד" היא אומנות. לא תמיד מצליחים, ואז נוצר לחץ. כמו הסלעים שצפופים מדי בקופסה, בסוף משהו נשבר.
במאמר הזה, לא אציע פתרונות קסם לחיים משותפים מושלמים (כי אין דבר כזה). כן אתן כמה נקודות למחשבה, מתוך הניסיון האישי שלי, קצת ידע פסיכולוגי, ומקורות מפתיעים שיכולים לעזור לנווט במורכבות הזו. מבטיחה שתצאו מכאן עם תובנה חדשה, ואולי גם עם תחושת הקלה. מוכנות?
המיתוס של ה"אחדות המוחלטת": למה ניסיון להידבק נגמר בחנק
אני זוכרת תקופה בזוגיות שלי שרציתי להפוך לאחת עם בן הזוג שלי. לא הבנתי אז, ש"אחדות" כזו היא מתכון לאסון. ניסיתי להתאים את עצמי אליו, להסכים לכל דבר, להיות תמיד זמינה. זה היה מתיש, ולא רק בשבילי. בסוף, שנינו הרגשנו מחנק. זה כמו לנסות לנשום דרך קשית קטנה – בסוף האוויר נגמר.
למה זה קורה? לפי הפסיכולוגיה, כל אחד מאיתנו צריך מרחב פנימי כדי לשמור על הזהות שלו. חוקרת היחסים הפסיכולוגית הפופולרית אסתר פרל (Esther Perel) טוענת בספרה "אינטליגנציה ארוטית" כי דווקא המרחק והמתח בין בני זוג הם אלה שמציתים את התשוקה והעניין. המרחק הזה, המרחב, מאפשר לנו להישאר מסקרנים בעיני עצמנו ובעיני האחר.
אגב, גיליתי את זה גם דרך לימוד גיאומטריה מקודשת (כן, קצת מוזר, אבל תסמכו עליי). אחד העקרונות הבסיסיים שם הוא שהצורה המושלמת ביותר - המעגל - תלויה במרחק קבוע מהמרכז. המרכז הוא הזהות שלנו, והמעגל הוא מערכת היחסים. אם נתקרב מדי למרכז, המעגל יתעוות.
ואז שאלתי את עצמי – אם זה כל כך ברור, למה כל כך קשה ליישם?
למה כל כך קשה לתת מרחב?
הפחד. פשוט ככה. פחד לאבד, פחד מבדידות, פחד שלא נהיה מספיק טובים. הפחדים האלה גורמים לנו להיצמד, לשלוט, לדרוש תשומת לב מתמדת. אבל האמת היא, שככל שאנחנו מנסים לשלוט יותר, אנחנו מאבדים יותר.
פעם שמעתי הרצאה של נזיר בודהיסטי שאמר משהו שנחרט לי בראש: "אהבה אמיתית היא היכולת לשחרר". זה לא אומר לא לאהוב, זה אומר לאהוב בלי תנאים, בלי ציפיות, בלי דרישות. זה אומר לתת לבן הזוג שלנו את החופש להיות עצמו, גם אם זה אומר שהוא לא תמיד יהיה לידנו.
אבל איך משחררים? איך מתמודדים עם הפחדים האלה?
בונים מרחב מבפנים החוצה: צעדים קטנים לשינוי גדול
הצעד הראשון הוא מודעות. לשים לב מתי אנחנו מנסים לשלוט, מתי אנחנו נצמדים, מתי אנחנו דורשים. לשאול את עצמנו: ממה אני מפחדת? מה אני צריכה?
הצעד השני הוא לדאוג לצרכים שלנו. כשאנחנו מרגישים חסרים, אנחנו מחפשים את המילוי אצל אחרים. אבל האמת היא, שאנחנו צריכים למלא את עצמנו. לעשות דברים שאנחנו אוהבים, לבלות עם אנשים שאנחנו אוהבים, לדאוג לגוף ולנפש שלנו.
הצעד השלישי הוא לתקשר. לדבר עם בן הזוג שלנו על הצרכים שלנו, על הפחדים שלנו, על הגבולות שלנו. להקשיב גם לו, ולנסות להבין את נקודת המבט שלו. תקשורת פתוחה וכנה היא המפתח ליצירת מערכת יחסים בריאה.
למדתי את זה בדרך הקשה. הייתי שומרת הכל בפנים, ואז מתפוצצת. ואז הבנתי שדיבור גלוי, גם אם הוא קשה, הרבה יותר בריא.
אגב, אל תצפו לשינוי מיידי. זה תהליך.
מעבר לפרקטיקה: מה קורה כשהמרחב מוביל לצמיחה אישית?
היופי האמיתי ביצירת מרחב במערכת יחסים הוא לא רק השקט והשלווה, אלא גם הצמיחה האישית שמתאפשרת. כשנותנים לעצמנו ולאחרים את המרחב להיות מי שאנחנו, אנחנו מאפשרים צמיחה והתפתחות.
אני מאמינה שזה נכון גם לגבי מערכות יחסים עם עצמנו. היכולת לתת לעצמנו מרחב לנשום, להרגיש, לחשוב, היא קריטית לרווחה הנפשית שלנו.
אז בפעם הבאה שאתם מרגישים צפופים, חנוקים, או דבוקים מדי – עצרו רגע. שאלו את עצמכם: איפה המרחב שלי? מה אני צריכה?
התשובה, לרוב, כבר נמצאת שם, מחכה שתגלו אותה.
יש לי עוד הרבה מה ללמוד על הנושא הזה, ואני מזמינה אתכן לשתף אותי בתובנות שלכן. איך אתן יוצרות מרחב בחיים שלכן? מה עובד ומה לא?
