האמת? פעם הייתי אלופה בלהסתיר. להסתיר חוסר ביטחון, להסתיר טעויות, להסתיר אפילו את העובדה שאני לא יודעת משהו. האמנתי שאם אציג חזות מושלמת, אנשים יסמכו עלי יותר. כמה טעיתי.
זוכרת פגישה אחת, לפני כמה שנים, שהייתה אמורה להיות ניצחון מוחץ. מצגת מושלמת, נתונים מגובשים, תוכנית פעולה מפורטת. אבל ברגע האמת, קפאתי. שאלה אחת פשוטה שהשאירו אותי בלי מילים. במקום להודות שאני לא יודעת, ניסיתי לבלף. זה היה מביך. לא רק לי, אלא לכל מי שהיה בחדר. האמון התרסק ברגע אחד.
מאז למדתי שיעור חשוב: אמון לא נבנה על שלמות, אלא על פגיעות. כן, דווקא החולשות שלנו, כשאנחנו מוכנים להודות בהן, הן אלה שמחברות אותנו אחד לשני.
המאמר הזה הוא לא עוד מדריך "איך לבנות אמון". זה מסע אישי שלי, עם כמה תחנות שבהן נפלתי, קמתי, ולמדתי איך הרגעים הקטנים, היומיומיים, הם אלה שבונים אמון אמיתי. אנחנו נצלול לתוך המחקרים, אבל גם נתלכלך קצת עם החוויות האישיות שלי. מבטיחה לכם, בסוף המסע הזה, תסתכלו על האמון אחרת.
מה זה בכלל "אמון" ולמה הוא כל כך חשוב?
לכאורה, שאלה פשוטה. אבל תחשבו על זה רגע. אמון הוא לא רק להאמין שאדם אחר דובר אמת. זה הרבה יותר מזה. פרופ' רנה בראון, בספרה "Daring Greatly", מגדירה אמון כ"לבחור להפוך משהו חשוב לפגיע בידי מישהו אחר". (Brown, Brené. Daring Greatly: How the Courage to Be Vulnerable Transforms the Way We Live, Love, Parent, and Lead. Gotham, 2012.)
וואו. פגיע. זה מילה קשה, במיוחד בעולם תחרותי שמעודד אותנו להציג חזית חזקה. אבל כשחושבים על זה, ברגעים הכי משמעותיים בחיים שלנו – אהבה, חברות, שותפות – אנחנו תמיד פגיעים.
למה? כי בלי פגיעות, אין חיבור אמיתי. ובלי חיבור, אין אמון.
הטעות הנפוצה: "אני חייב/ת להיות מושלם/ת כדי שיסמכו עלי"
כמה פעמים תפסתם את עצמכם מנסים להסתיר טעות? לשנות נתונים כדי שייראו טובים יותר? להציג כאילו אתם יודעים הכל? כולנו עושים את זה, במידה כזו או אחרת.
הבעיה היא שהמשחק הזה מתיש. וגרוע מכך, הוא יוצר ריחוק. אנשים מרגישים כשאתם לא אותנטיים. הם מזהים כשאתם מנסים להסתיר משהו. והתוצאה? אמון מתפוגג.
פעם, בצוות שניהלתי, הייתה עובדת מוכשרת בטירוף. אבל היא הייתה פרפקציוניסטית קיצונית. כל טעות הכניסה אותה לסערת רגשות. היא הייתה מסתירה דברים, משנה דוחות, הכל כדי להיראות מושלמת. בסופו של דבר, האנשים סביבה התחילו לפקפק בה. לא ביכולות שלה, אלא ביושרה שלה.
רגע, אז מה הפתרון? להודות בכל טעות? לחשוף את כל החולשות שלנו?
לא בדיוק. יש הבדל בין פגיעות אמיתית לבין שיתוף יתר. פגיעות היא להודות כשאתם לא יודעים משהו, לבקש עזרה כשאתם צריכים, להודות בטעות כשאתם טועים. זה לא אומר לשתף את כל הבעיות האישיות שלכם עם כל העולם.
הכוח של "אני לא יודע/ת"
אחד הרגעים הכי משמעותיים בקריירה שלי היה כשהעזתי להגיד "אני לא יודעת". הייתי בפגישה עם לקוח גדול, שאל שאלה מורכבת, ולא היה לי מושג מה התשובה. יכולתי לנסות לבלף, אבל החלטתי להיות כנה. אמרתי לו שאני לא יודעת, אבל שאבדוק ואחזור אליו עם תשובה מפורטת.
ניחשתם מה קרה? הלקוח העריך את הכנות שלי. הוא אמר שהוא מעריך את זה שלא ניסיתי למכור לו סיפורים. הוא אמר שזה נדיר לפגוש אנשים שמוכנים להודות שהם לא יודעים הכל.
מאז, אני משתדלת להגיד "אני לא יודעת" כמה שיותר. לא כי אני רוצה להיראות חלשה, אלא כי אני רוצה ליצור מרחב בטוח לאנשים סביבי. מרחב שבו מותר לטעות, מותר לבקש עזרה, מותר להיות אנושיים.
הרגעים הקטנים שיוצרים את ההבדל
אמון לא נבנה בפגישה אחת או במצגת מבריקה. הוא נבנה ברגעים הקטנים, היומיומיים. הנה כמה דוגמאות:
להקשיב באמת: כשמישהו מדבר אליכם, תניחו את הטלפון בצד, תסתכלו לו בעיניים, ותנסו להבין מה הוא באמת אומר. לא רק את המילים, אלא גם את הרגשות שמאחוריהן. מחקרים מראים שהקשבה אמיתית היא אחד הגורמים החשובים ביותר לבניית אמון. (Kline, Nancy. Time to Think: Listening to Ignite the Human Mind*. Cassell Illustrated, 1999.)
- לעמוד במילה שלכם: אם הבטחתם משהו, תעשו הכל כדי לקיים. גם אם זה קשה, גם אם זה לא נוח. אנשים זוכרים כשאתם לא עומדים במילה שלכם.
- להיות שם בשביל אחרים: כשמישהו צריך עזרה, תציעו את העזרה שלכם. גם אם זה רק להקשיב לו, גם אם זה רק לעזור לו במשימה קטנה. אנשים זוכרים את אלה שהיו שם בשבילם ברגעים קשים.
- לתת קרדיט לאחרים: כשמישהו עשה עבודה טובה, תפרגנו לו. תגידו לו שהוא עשה עבודה מצוינת. אנשים אוהבים לקבל הכרה על העבודה שלהם.
אבל רגע, האם להיות פגיע זה תמיד הפתרון? האם אין מצבים שבהם עדיף לשמור על חזית חזקה?
התשובה היא, כמובן, מורכבת. יש מצבים שבהם אתם צריכים להיות אסרטיביים, יש מצבים שבהם אתם צריכים להגן על עצמכם. אבל גם במצבים האלה, אתם יכולים להיות אותנטיים. אתם יכולים להראות את החוזק שלכם, מבלי להסתיר את החולשות שלכם.
לסיום, מחשבה אחת אחרונה…
אני עדיין לומדת. כל יום הוא שיעור חדש על אמון, על פגיעות, על אנושיות. אני לא תמיד מצליחה להיות פגיעה, אני לא תמיד מצליחה לעמוד במילה שלי, אני לא תמיד מצליחה להקשיב באמת. אבל אני משתדלת. ואני מאמינה שבסופו של דבר, זה מה שחשוב.
אז מה אתכם? מה הלקח הכי גדול שלמדתם על אמון? אשמח לשמוע בתגובות!
