האמת? רגע לפני שהתחלתי לכתוב את הטקסט הזה, מצאתי את עצמי גוללת באינסטגרם, שוב. מכירות את זה? את מתכוונת לעשות משהו חשוב, והופ – את כבר עשר דקות בתוך סרטונים של חתולים חמודים? כן, גם אני.
אני נעמה, ובדיוק כמוכן, אני נאבקת יום-יום בתרבות ההסחות הזו. לא אבטיח לכן פתרונות קסם, כי אין כאלה. מה שאני כן יכולה להבטיח זה שנבין ביחד למה זה כל כך קשה, ואיך בכל זאת אפשר למצוא רגעים של נוכחות אמיתית, גם בעידן הטיקטוק.
למה בכלל כל כך קשה לנו להתרכז?
פעם חשבתי שזה פשוט עניין של כוח רצון. "תתאמצי יותר, נעמה!" צעקתי לעצמי בראש. אבל אז נתקלתי במחקר של גלוריה מארק, פרופסורית מ-UCI (University of California, Irvine), שהראתה שאנשים עוברים בין משימות בממוצע כל 11 דקות. כל 11 דקות! זה מטורף. אבל זה גם הוריד ממני קצת את הלחץ. הבנתי שאני לא לבד, ושזה לא רק אני חלשת אופי.
המוח שלנו, מסתבר, פשוט לא בנוי לעידן הזה. הוא אוהב גירויים חדשים, הוא אוהב דופמין. והטלפון שלנו מלא בדברים כאלה. כמו שאמר לי פעם חבר פסיכולוג: "הטלפון שלך הוא מכונת מזל קטנה. את אף פעם לא יודעת מה תמצאי שם, וזה מה שממכר".
וזה לא רק הטלפון. זה גם האימייל, החדשות, ההודעות… אנחנו חיים במבול של מידע, והמוח שלנו מנסה נואשות לעבד אותו.
אז מה עושים? עוברים לגור במערה?
ממש לא. אני לא מאמינה בפתרונות קיצוניים. אני מאמינה בשינויים קטנים, אבל עקביים. שינויים שאפשר להטמיע בחיים שלנו בלי להרגיש שאנחנו מוותרים על הכל.
למשל, התחלתי להשתמש בטכניקת ה"פומודורו". 25 דקות של עבודה ממוקדת, ואז 5 דקות הפסקה. בהתחלה זה היה סיוט. אחרי 10 דקות כבר רציתי לבדוק מה קורה בווטסאפ. אבל לאט לאט התרגלתי. וגיליתי שאני מספיקה הרבה יותר ב-25 דקות ממוקדות מאשר בשעתיים של "עבודה" עם הסחות דעת.
הנה תובנה קטנה: ריכוז הוא כמו שריר. צריך לאמן אותו.
אבל זה לא רק עניין של טכניקות. זה גם עניין של מיינדסט. של איך אנחנו תופסים את הזמן שלנו. פעם חשבתי שאני חייבת להספיק הכל. שאם אני לא עונה על כל המיילים תוך שעה, אני כנראה בן אדם נורא. אבל אז קראתי את הספר "ארבעת העבודה" של טים פריס, וזה שינה לי את החיים. (אוקיי, אולי קצת הגזמתי, אבל זה באמת עזר לי). הבנתי שאני לא חייבת לעשות הכל. שאני יכולה להתמקד במה שחשוב באמת, ולשחרר את השאר.
וכן, זה אומר גם להגיד "לא" לפעמים. להגיד "לא" לפגישות מיותרות, להגיד "לא" להודעות שמסיחות את הדעת, להגיד "לא" לכל הדברים האלה שגוזלים לנו את הזמן והאנרגיה.
רגע, אגב "לא" – אני חייבת לשתף אתכן במשהו שהבנתי לאחרונה. שמתי לב שכשמישהו מבקש ממני משהו, אני אוטומטית אומרת "כן". למה? כי אני רוצה לרצות. כי אני רוצה שיאהבו אותי. אבל אז אני מוצאת את עצמי עושה דברים שאני לא רוצה לעשות, ומרגישה מרוקנת. אז התחלתי לתרגל "לא". לא תמיד זה קל, אבל זה משחרר.
מה הקשר בין נוכחות לאושר?
אז דיברנו על איך להתמקד ואיך להגיד "לא". אבל כל זה לא שווה כלום אם אנחנו לא מבינים למה אנחנו בכלל רוצים להיות נוכחים.
תחשבו על זה רגע: מתי בפעם האחרונה הרגשתן באמת מאושרות? אני לא מדברת על אושר רגעי, כמו כשאתן אוכלות שוקולד או קונות בגד חדש. אני מדברת על אושר עמוק, אמיתי.
אני אישית, גיליתי שהרבה פעמים זה קורה לי ברגעים פשוטים. כששיחקתי עם האחיינית שלי, כשישבתי עם חברה טובה על כוס קפה, כשיצאתי לטייל בטבע. ברגעים האלה, שכחתי מהכל. שכחתי מהטלפון, מהמיילים, מהדאגות. פשוט הייתי שם, ברגע הזה.
וזה, חברות, זה נוכחות. זה להיות באמת עם מה שקורה כאן ועכשיו.
מחקרים מראים שנוכחות קשורה ישירות לתחושת אושר ורווחה נפשית. כשאנחנו נוכחים, אנחנו מעריכים יותר את הדברים הטובים שיש לנו בחיים. אנחנו מרגישים יותר מחוברים לעצמנו ולאחרים. אנחנו חיים יותר.
אבל רגע, אל תחשבו שאני מטיפה לכם פה לאיזה אושר רוחני. אני לגמרי מבינה את הצורך לברוח לפעמים. לפעמים אנחנו פשוט צריכים קצת אסקפיזם. קצת ריאליטי זול, קצת גלילה אינסופית. וזה בסדר. הכל בסדר.
העניין הוא לא להימנע מהסחות דעת בכל מחיר. העניין הוא להיות מודעים אליהן. להבין למה אנחנו בורחים, ומה אנחנו מפספסים כשאנחנו בורחים.
אז מה עכשיו? אתן הולכות לכבות את הטלפון ולצאת למדבר?
ברור שלא. אבל אני כן מזמינה אתכן לחשוב על שאלה אחת: מה הדבר האחד הזה שאתן יכולות לעשות היום כדי להיות קצת יותר נוכחות?
אולי זה לכבות את הטלפון לשעה. אולי זה לשתות כוס קפה בשקט בלי לבדוק מיילים. אולי זה סתם להסתכל בעיניים של הבן אדם שמדבר אתכן.
לא משנה מה זה יהיה, העיקר שתתחילו בקטן. כי כמו שאמרתי בהתחלה, אין פתרונות קסם. יש רק צעדים קטנים, אבל עקביים, שיכולים להוביל אותנו לנוכחות אמיתית.
והאמת? אני בעצמי צריכה לזכור את זה כל יום מחדש.
