זוכרים את הפעם הראשונה שגיליתם שההורים שלכם לא יודעים הכל? לי זה קרה בגיל 7, כששאלתי את אבא איך מטוס טס, והוא פשוט המציא תשובה. זה לא שהוא שיקר, הוא פשוט לא ידע. באותו רגע משהו קטן נשבר, אבל גם משהו חדש נולד – ההבנה שההורים הם לא סופרמן וסופרוומן, אלא בני אדם, כמוני וכמוכם. זה שיעור חשוב, אבל איך זה קשור לעוגנים רגשיים במשפחה? תכף נגיע לזה.
אז מה בעצם מצפה לנו פה? אני מבטיחה לא הרצאה משעממת, אלא מסע גילוי משותף. נצלול לעומק הקשרים המשפחתיים, נגלה מה מחזיק אותנו יחד ברגעים קשים, ונבין איך אפשר לחזק את העוגנים האלה, גם אם המשפחה שלנו רחוקה מלהיות מושלמת. וכן, יהיו גם קצת דמעות, צחוקים ו"אאוריקה!" קטנים. מוכנים?
מה זה בכלל "עוגן רגשי"?
חשבתם פעם למה אתם תמיד חוזרים להורים שלכם, גם כשאתם כבר בני 30 פלוס? זה לא רק בגלל הכביסה הנקייה (למרות שזה בונוס רציני). זה בגלל שיש שם משהו עמוק יותר, תחושה של שייכות, ביטחון ובית. העוגנים הרגשיים הם בדיוק אלה – התחושות, הזיכרונות והקשרים שנותנים לנו יציבות רגשית בתוך הסערה של החיים.
חשוב להבין - העוגנים האלה הם לא בהכרח מושלמים. הם יכולים להיות מורכבים, סותרים ואפילו כואבים. אבל הם שלנו. הם חלק מהסיפור שלנו. ולכן, כל כך חשוב להבין אותם ולטפח אותם.
הטעות שלי שלימדה אותי הכל על הקשבה
פעם, לפני כמה שנים, הייתה לי שיחה קשה עם אמא שלי. אני לא אכנס לפרטים, אבל זה נגמר בצעקות ובדמעות. הרגשתי שהיא לא מקשיבה לי, שהיא לא מבינה אותי. ואז, אחרי כמה ימים, קראתי מחקר על הקשבה פעילה (כן, אני קוראת מחקרים על הקשבה. משעמם, אה?) והבנתי שעשיתי טעות קריטית. לא הקשבתי לה באמת. שמעתי את המילים שלה, אבל לא ניסיתי להבין את הרגשות שלה, את הכאב שלה, את הפחדים שלה. החלטתי לנסות משהו אחר. התקשרתי אליה, התנצלתי, ובאמת הקשבתי. בלי לשפוט, בלי להפריע, רק להקשיב. וזה שינה הכל. השיחה הזאת הפכה לעוגן משמעותי בינינו. בזכות ההבנה הזאת, הקשבה פעילה הפכה להיות כלי מרכזי בעבודה שלי עם משפחות. (מקור: Nichols, M. P. (2009). The Lost Art of Listening: How Learning to Listen Can Improve Relationships. Guilford Press).
הבנתם? זה לא רק מה אנחנו אומרים, זה איך אנחנו מקשיבים.
"משפחה בוחרים" - מיתוס או מציאות?
הרבה פעמים שומעים את המשפט הזה, "משפחה בוחרים". זה נשמע נהדר, כאילו אנחנו יכולים פשוט לוותר על המשפחה הביולוגית שלנו ולמצוא לנו משפחה חדשה, מושלמת. אבל האם זה באמת אפשרי? לדעתי, זה מורכב יותר. ברור שלחברים יש תפקיד חשוב בחיים שלנו, והם יכולים לתת לנו תמיכה ואהבה שלא תמיד נמצא במשפחה הביולוגית. אבל המשפחה הביולוגית היא עדיין חלק מההיסטוריה שלנו, מהשורשים שלנו. אי אפשר פשוט למחוק את זה.
לכן, אני חושבת שהגישה הנכונה היא לא "לבחור" משפחה, אלא להרחיב את המשפחה שלנו. להוסיף מעגלים של תמיכה ואהבה, בלי לוותר על הקשרים הקיימים, גם אם הם לא תמיד קלים. זה אומר להשקיע בקשרים עם חברים, עם בני משפחה אחרים, עם קהילות שאנחנו מרגישים בהן שייכים. כל אלה יכולים להפוך לעוגנים רגשיים חזקים, שיעזרו לנו לעבור אתגרים ולצמוח.
אז מה עושים כשקשה?
בואו נהיה כנים, לא תמיד הכל ורוד. יש תקופות שבהן המשפחה מרגישה כמו מקור של מתח וכאב, ולא של תמיכה וביטחון. מה עושים אז? קודם כל, חשוב לזכור שאתם לא לבד. כולם חווים תקופות קשות במשפחה. הדבר השני הוא להיות סבלניים. שינוי לוקח זמן. אל תצפו לנסים בן לילה. הדבר השלישי הוא לנסות לתקשר. לדבר על הרגשות שלכם, להקשיב לרגשות של אחרים, ולנסות למצוא פתרונות ביחד. זה לא תמיד קל, אבל זה שווה את המאמץ. במקרים מסוימים, טיפול משפחתי יכול לעזור מאוד. מטפל משפחתי יכול להיות מתווך ניטרלי, שיעזור לכם לראות את הדברים מנקודת מבט אחרת ולמצוא דרכים חדשות לתקשר. (מקור: Satir, V. (1988). The New Peoplemaking. Science and Behavior Books.)
ויש עוד משהו קטן שגיליתי, ממקור לא צפוי בכלל – סרט מצויר. כן, קראתם נכון. בסרט "קוקו" של דיסני, יש שיר שמדבר על כך שאנחנו זוכרים את האנשים שאנחנו אוהבים, הם תמיד יהיו איתנו, גם אם הם לא פיזית כאן. זה תפס אותי חזק. זה גרם לי לחשוב על כל האנשים שאני אוהבת, ואיך הם חלק מהעוגנים הרגשיים שלי, גם אם הם רחוקים או אפילו לא בחיים. לפעמים, פשוט לזכור את האהבה הזאת, זה כל מה שאנחנו צריכים כדי להתחזק.
נקודות למחשבה בסוף היום
אני לא אתן לכם סיכום עם נקודות ממוספרות. זה לא הסגנון שלי. אני רק רוצה להשאיר אתכם עם כמה שאלות שמסתובבות לי בראש ואולי יעזרו גם לכם:
- מהו העוגן הרגשי הכי חזק שלכם במשפחה?
- האם יש עוגנים שצריך לחזק או לבנות מחדש?
- איך אתם יכולים להיות עוגן רגשי עבור בני המשפחה שלכם?
אני באמת תוהה מה התשובות שלכם. אולי נמשיך את השיחה הזאת בפעם אחרת? תשתפו, תחשבו, תרגישו. זה כל העניין, לא?
