אני זוכרת את הפעם הראשונה שהרגשתי שבאמת "הייתי שם" עם הבן שלי. לא רק פיזית, יושבת לידו בגינה בזמן שהוא בונה מגדל מחול, אלא באמת שם. הראש שלי לא היה עסוק ברשימת הקניות, לא באימייל הטורדני מהעבודה, פשוט שם איתו. ואז הוא הסתכל עליי, חייך חיוך ענק ואמר: "אמא, את רואה את הטירה שלי?" זה לא היה רק מגדל מחול, זה היה עולם שלם שנבנה מול העיניים שלי, ואני, סוף סוף, הייתי חלק ממנו.
היום, אני מבינה כמה פעמים הייתי "נוכחת-לא-נוכחת" בחייו. כמה פעמים הייתי עסוקה מדי, טרודה מדי, כדי באמת לראות אותו. האם גם את מרגישה ככה לפעמים? זה בסדר גמור, כולנו שם.
המאמר הזה הוא לא עוד מדריך "איך להיות הורה מושלם". כי אין דבר כזה הורה מושלם. הוא ניסיון כנה להבין איך אנחנו יכולים, בתוך הכאוס היומיומי, למצוא רגעים אמיתיים של חיבור עם הילדים שלנו. איך אנחנו יכולים לעבור מ"אני כאן בשבילך" ל"אני רואה אותך".
אז מה זה בעצם "להיות נוכחים באמת"? זה הרבה מעבר לכיבוי הטלפון או לעצירת העבודה. זה מצב תודעתי. זה היכולת לכוון את כל החושים שלנו – הראייה, השמיעה, המגע – אל הילד שלנו, אל הרגע הזה. זה לשים בצד את השיפוט, את הציפיות, את הפחדים, ופשוט להיות שם, עם כל הלב.
פעם שמעתי את ד"ר דניאל סיגל, מומחה בתחום התקשורת הבין-אישית וההורות המודעת, מדבר על "נוכחות הורית" כדרך לחיזוק הקשר הורה-ילד. הוא טען שילדים זקוקים לידיעה שהם נראים, נשמעים ומובנים על ידי ההורים שלהם. ואז תהיתי: אבל איך עושים את זה בפועל? איך מצליחים לנטרל את הרעשים הפנימיים והחיצוניים ולהתמקד בילד?
(רגע של כנות: לא תמיד אני מצליחה בזה. יש ימים שאני מרגישה כמו רובוט, עוברת ממשימה למשימה בלי באמת להרגיש. אבל אני מנסה. וזה מה שחשוב.)
אחד הדברים שעזרו לי מאוד היה להתחיל לשאול את עצמי שאלות. לא שאלות שטחיות כמו "איך היה בגן?", אלא שאלות שבאמת מעוררות שיחה. למשל:
- מה הדבר הכי מצחיק שקרה לך היום?
- אם היית יכול להיות חיה, איזו חיה היית בוחר ולמה?
- מה הדבר שהכי ריגש אותך היום?
(כן, לפעמים התשובות שלהם מפתיעות אותי. פעם הבן שלי ענה לי "הכי ריגש אותי שהעץ נתן לי עלה במתנה". ואני, עסוקה בלחשוב על החשבונות, כמעט פספסתי את הקסם.)
אבל הנוכחות האמיתית לא מסתכמת רק בשאלות. היא טמונה גם בהקשבה. לא הקשבה שמחכה לתורי לדבר, אלא הקשבה אמיתית, שמקשיבה לא רק למילים, אלא גם לשפת הגוף, לטון הדיבור, להבעות הפנים.
קראתי לאחרונה מחקר מעניין שפורסם ב"כתב העת לפסיכולוגיה התפתחותית" (Journal of Developmental Psychology) שטוען כי ילדים שמרגישים שההורים שלהם באמת מקשיבים להם מפתחים ביטחון עצמי גבוה יותר ויכולת טובה יותר לווסת רגשות. זה הגיוני, לא? כשמישהו באמת מקשיב לנו, אנחנו מרגישים נראים, מוערכים, מובנים.
אבל רגע, בואו נדבר על הפיל שבחדר: מה עושים כשהילד שלך צועק עליך, מתפרץ, או עושה משהו שמוציא אותך מדעתך? גם שם, אפשר לבחור בנוכחות. לא נוכחות שיפוטית או ביקורתית, אלא נוכחות אמפתית. לנסות להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות. האם הוא מתוסכל? האם הוא מפחד? האם הוא זקוק לתשומת לב?
(כן, זה קשה. מאוד קשה. במיוחד כשאת עייפה, רעבה ועצבנית. אבל תזכרי: גם הילד שלך הוא רק ילד. גם הוא עושה טעויות. גם הוא זקוק לחמלה.)
אחד הכלים המדהימים שמצאתי הוא מדיטציה. כן, אני יודעת, זה נשמע קצת ניו אייג'י. אבל תאמינו לי, זה עובד. אפילו כמה דקות ביום של תרגול מיינדפולנס יכולים לעזור לך להרגיע את הראש, להתמקד בהווה ולהיות יותר נוכחת ברגע. יש אפליקציות נהדרות כמו Headspace או Calm שיכולות לעזור לך להתחיל.
עוד דבר שלמדתי הוא שלהיות נוכחת לא אומר לוותר על עצמך. זה לא אומר להיות זמינה 24/7. זה לא אומר להקריב את כל הצרכים שלך למען הילדים שלך. זה אומר למצוא את האיזון הנכון בין הצרכים שלך לצרכים שלהם. כי הורה מאושר הוא הורה נוכח יותר.
אז הנה תובנה קטנה напоследок: נוכחות אמיתית היא מתנה. מתנה שאת נותנת לילדים שלך, אבל גם מתנה שאת נותנת לעצמך. זה הזדמנות להתחבר מחדש לעצמך, למצוא את השמחה ברגעים הקטנים, ולבנות קשרים עמוקים ומשמעותיים עם האנשים שאת הכי אוהבת.
אני יודעת שזה מסע. מסע של למידה, של צמיחה, של התמודדות עם אתגרים. אבל אני מאמינה שזה מסע ששווה לעשות.
ומה איתך? מה הדבר שהכי עוזר לך להיות נוכחת עם הילדים שלך? אשמח לשמוע את התובנות שלך בתגובות!
