האמת? עד לפני כמה שנים, המילה "אמון" הייתה גורמת לי לרצות להתכווץ. לא כי לא רציתי אמון – מי לא רוצה? – אלא כי הרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת להעניק אותו. כאילו יש לי מחסום, קיר בטון בלתי נראה שמפריד ביני לבין האפשרות לסמוך באמת.
פעם חשבתי שאמון זה משהו שפשוט "יש" או "אין", כמו גן עדן או גיהנום. שאם פגעו בך, אז זהו, נגמר הסיפור. שהאמון נשבר לרסיסים ואין דרך להדביק אותם בחזרה. אבל אז הבנתי משהו: אמון זה לא מצב סטטי, זו דינמיקה. זה שריר שאפשר לחזק, מערכת יחסים שאפשר לבנות מחדש.
ואני כאן כדי לשתף אותך במסע שלי – מסע של בנייה מחדש. לא רק של אמון באחרים, אלא קודם כל, אמון בעצמי. אני מבטיחה לך, אחרי שתקראי את זה, תראי את האפשרות לסמוך מחדש באור אחר לגמרי. לא כפנטזיה רחוקה, אלא כצעד מעשי שאת יכולה להתחיל בו כבר עכשיו.
היכן טעינו? כששכחנו את עצמנו
איך הגעתי בכלל למצב הזה? אני חושבת שהשורש של חוסר האמון שלי נבע מכך שפשוט הפסקתי לסמוך על עצמי. כן, זה מתחיל מבפנים. כשאת לא מאמינה ביכולת שלך לקבל החלטות נכונות, כשאת חושבת שתמיד תעשי את הטעות הלא נכונה, איך תוכלי לסמוך על מישהו אחר שיעשה את הבחירות הנכונות בשבילך?
לדוגמה, זוכרת את הפעם ההיא שהתעלמת מהאינטואיציה שלך והחלטת לצאת עם הבחור הזה שכל החברות הזהירו אותך מפניו? כן, זה נגמר בדיוק כמו שחשבת. (אני יודעת, גם לי יש כמה סיפורים כאלה באמתחתי...).
אבל הבעיה היא לא הטעות עצמה, אלא האופן שבו אנחנו מתייחסות אליה. במקום ללמוד ולצמוח, אנחנו מתחילות להאשים את עצמנו, להלקות את עצמנו על טיפשותנו לכאורה. ואז, בלי לשים לב, אנחנו מאבדות את הביטחון העצמי שלנו, את האמונה ביכולת השיפוט שלנו.
האמנם? הגישה ההפוכה דווקא עובדת
קראתי פעם מחקר מעניין של ברנה בראון (Brené Brown), חוקרת בושה ופגיעות, שמדבר על הקשר בין פגיעות לאמון. בראון טוענת שאמון לא יכול להתקיים בלי פגיעות. פגיעות היא לא חולשה, היא אומץ. (תני לזה רגע לחלחל).
בהתחלה הייתי סקפטית. איך אפשר לסמוך על מישהו כשאתה פגיע? הרי זה כמו לשים שלט "פגע בי!" על המצח. אבל ככל שהעמקתי במחקר שלה, הבנתי שהיא צודקת. אמון אמיתי לא נובע מאיזושהי תחושת ביטחון מדומה, אלא מהיכולת שלנו להיות פגיעים מול האדם השני – להראות לו את הצדדים הלא מושלמים שלנו, לחשוף את החולשות שלנו.
כשהבנתי את זה, התחלתי לנסות את זה בעצמי. התחלתי לשתף את החברות הכי קרובות שלי בדברים שמביכים אותי, שמפחידים אותי. והתגובה שלהן הייתה מדהימה. במקום לשפוט אותי, הן חיבקו אותי, הן הזדהו איתי, הן גרמו לי להרגיש שאני לא לבד.
וזה מה שגרם לי להתחיל לסמוך עליהן מחדש. לא כי הן מושלמות (אף אחד לא מושלם), אלא כי הן הראו לי שהן מסוגלות להכיל את הפגיעות שלי, את החולשות שלי.
האמון הוא לא עיוור – הוא מושכל
חשוב להבהיר משהו: לסמוך מחדש זה לא אומר לחזור על אותן טעויות. זה לא אומר לבטוח באנשים שלא הוכיחו את עצמם. זה לא אומר להיות наиבית ולתת הזדמנות לכל אחד לדרוך עליך.
לסמוך מחדש זה אומר להיות מודעת לבחירות שלך, להיות זהירה, אבל גם להיות פתוחה לאפשרות של אמון. זה אומר ללמוד מהעבר, אבל לא לתת לו להכתיב את העתיד.
לדוגמה, אם מישהו בגד בך בעבר, זה לא אומר שאסור לך לסמוך על אף אחד יותר. זה רק אומר שאת צריכה להיות זהירה יותר, שאת צריכה לשים לב לסימנים האזהרה, שאת צריכה להקשיב לאינטואיציה שלך.
אני אוהבת את הגישה של הפסיכולוגית אסת'ר פרל (Esther Perel) שמדברת על "אינטליגנציה ארוטית" ביחסים. למרות שהיא מתמקדת ברומנטיקה, אני חושבת שהרעיון שלה רלוונטי לכל סוג של מערכת יחסים: אמון דורש השקעה, הקשבה, נוכחות, ובעיקר – נכונות ללמוד ולהתפתח יחד.
האמון הוא לא מתנה שאת מקבלת – הוא מסע שאת יוצאת אליו.
ומה עכשיו? הבחירה בידיים שלך
המסע שלי עדיין לא הסתיים. אני עדיין לומדת לסמוך מחדש, אני עדיין עושה טעויות, אני עדיין מתמודדת עם פחדים וספקות. אבל אני יודעת שאני בכיוון הנכון. כי אני כבר לא מרגישה לבד. אני יודעת שיש לי אנשים בחיי שאני יכולה לסמוך עליהם, שאוהבים אותי כמו שאני, עם כל הפגמים שלי.
וזה מה שאני מאחלת לך. שתמצאי את האנשים האלה בחייך, שתלמדי לסמוך עליהם, ושתצליחי לבנות מחדש את האמון בעצמך.
אבל אני באמת תוהה… מה הדבר האחד שמונע ממך לסמוך מחדש? מה הפצע הישן שעדיין כואב? שתפי אותי, אולי ביחד נמצא את הדרך להגליד אותו.
