אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. יום שישי, הבית הפוך, הילדים רבים על השלט, ואני, עם הלפטופ על הברכיים, מנסה נואשות לעמוד בדדליין בעבודה. "אמא, תראי מה עשיתי!" הבן שלי צעק, והרים ציור מרוח בצבע על כל הקיר. הראש שלי התפוצץ. צעקתי עליו, כעסתי, הרגשתי איך הסבלנות שלי פשוט נגמרת.
אבל אז, משהו קרה. ראיתי את הפנים שלו מתעוותות, דמעות מתחילות לנשור. הבנתי שלא הרסתי רק את הקיר – הרסתי רגע של חיבור, של יצירה, של ילדות. הרגשתי אשמה נוראית.
אני יודעת, זה נשמע כמו קלישאה. כולנו חווינו רגעים כאלה. אבל זה היה הרגע שבו הבנתי – נוכחות אמיתית היא לא רק להיות פיזית בחדר. היא הרבה יותר מזה. היא היכולת להיות שם באמת, עם הלב והנשמה, גם כשקשה.
אבל איך עושים את זה?
אני שואלת את עצמי את השאלה הזאת כל הזמן. איך מצליחים להיות נוכחים באמת עם הילדים שלנו בעידן הזה, בעידן של הסחות דעת אינסופיות, עומס מטורף וציפיות בלתי אפשריות?
התשובה, כמו תמיד, מורכבת. אבל היא מתחילה במקום אחד: ויתור על האשליה של שלמות.
אז מה עובד בשבילי? (ומה לא...)
קראתי המון ספרים, מאמרים, פוסטים – כולם מבטיחים את אותה הבטחה: "הנה הפתרון הסודי!" אבל האמת היא, שאין פתרון קסם אחד. מה שעובד בשביל משפחה אחת, לא יעבוד בשביל אחרת.
אבל יש כמה דברים שאני מנסה ליישם באופן קבוע, ואני מוצאת שהם עוזרים לי להתחבר לילדים שלי בצורה עמוקה יותר:
- להוריד את הטלפון (באמת): אני יודעת, ברור מאליו. אבל זה קשה! מחקרים מראים שאנחנו בודקים את הטלפון שלנו בממוצע כל 12 דקות. (מקור: כתבה ב"הארץ" על התמכרות לטלפון). אני מנסה להקצות זמן ספציפי ביום שבו אני פשוט מכבה את הטלפון ומתמקדת בילדים. לפעמים זה רק 15 דקות, אבל זה עושה הבדל עצום.
- להקשיב בלי לשפוט: זה אומר לשמוע את מה שהילדים שלי אומרים, בלי לנסות לתקן אותם, לייעץ להם, או לפתור להם את הבעיות. פשוט להקשיב. זה קשה יותר ממה שזה נשמע, במיוחד כשאתה חושב שאתה יודע מה הכי טוב בשבילם. אבל לפעמים, כל מה שהם צריכים זה מישהו שיקשיב להם. (מקור: ספר של ברנה בראון על חמלה ופגיעות).
- למצוא את הרגעים הקטנים: נוכחות אמיתית לא חייבת להיות משהו גרנדיוזי. לפעמים זה פשוט לשבת ליד הילד בזמן שהוא משחק, ולשאול אותו על מה שהוא עושה. או לחבק אותו חזק כשהוא עצוב. הרגעים הקטנים האלה מצטברים, ויוצרים חיבור אמיתי.
האמת המפתיעה על כישלונות (ומה למדתי מהם):
אבל הנה משהו שלא מדברים עליו מספיק: אנחנו ניכשל. נצעק, נכעס, נהיה מוסחים. אנחנו בני אדם. המפתח הוא לא להימנע מכישלונות, אלא ללמוד מהם.
אחרי אותו אירוע עם הציור על הקיר, התחלתי לעבוד על עצמי. התחלתי לתרגל מיינדפולנס, להתאמן על ניהול כעסים, וללמוד יותר על התפתחות ילדים. זה לא קרה ביום אחד, וזה עדיין עבודה בתהליך. אבל הבנתי שהנוכחות הכי טובה שאני יכולה לתת לילדים שלי, היא הנוכחות הכי טובה שאני יכולה לתת לעצמי.
אני מודה, יש ימים שבהם אני עדיין מתקשה. אני עדיין כועסת, עדיין מוסחת, עדיין מרגישה אשמה. אבל אני מנסה להיות יותר מודעת לעצמי, ויותר סלחנית כלפי עצמי.
הנקודה שכולם מתעלמים ממנה (וגם אתם צריכים לשים לב אליה):
ואולי הנקודה הכי חשובה היא זאת: נוכחות אמיתית היא לא רק בשביל הילדים, היא גם בשבילנו. כשאנחנו באמת נוכחים ברגע, אנחנו חווים את החיים במלואם. אנחנו מרגישים יותר שמחים, יותר מחוברים, ויותר מסופקים.
אז בפעם הבאה שאתם מרגישים שאתם לא מצליחים להיות נוכחים עם הילדים שלכם, תזכרו את זה: זה בסדר. כולנו עושים טעויות. אבל הכי חשוב זה להמשיך לנסות, להמשיך ללמוד, ולהמשיך להתחבר.
עכשיו תורכם:
אני באמת רוצה לדעת – איך אתם מצליחים להיות נוכחים עם הילדים שלכם? אילו טיפים או טריקים עובדים בשבילכם? שתפו אותי בתגובות! אני באמת רוצה לשמוע.
