אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי על המושג "מיקרו-מחוות". הייתי סקפטית. איך דבר כל כך קטן יכול לעשות כל כך הרבה? זה נשמע כמו עוד טרנד ניו-אייג' חולף. אבל אז, חוויתי את זה על בשרי.
הייתי באמצע פגישה קשה עם צוות העובדים שלי. המתח היה באוויר, כולם עצבניים ומתוחים. ואז, אחת העובדות שלי, שירה, פשוט הניחה יד על הכתף של הקולגה שלה, יעל, ושאלה אותה בשקט אם היא בסדר. זהו. זה הכל. המחוה הקטנה הזו, שנמשכה שניה אחת, שינתה את כל הדינמיקה בחדר. המתח ירד, האווירה נרגעה, והצלחנו לסיים את הפגישה בצורה פרודוקטיבית.
מאז, התחלתי לשים לב למיקרו-מחוות. התחלתי לראות אותן בכל מקום – בחיוך קטן בין שני זרים ברחוב, בהקשבה קשובה של חברה, בחיבוק חם של אמא. וגיליתי משהו מדהים: המחוות הקטנות האלה הן הבסיס לכל מערכת יחסים טובה, הן הדבק שמחזיק את החברה שלנו ביחד.
אבל רגע, לפני שאתן מתלהבות (כמו שאני התלהבתי בהתחלה), חשוב לי להגיד משהו: מיקרו-מחוות הן לא תרופת קסם. הן לא יעבדו אם הן לא אותנטיות. אם אתן עושות אותן רק כדי להשיג משהו, אנשים ירגישו את זה. הן צריכות לבוא ממקום אמיתי, ממקום של אכפתיות וחיבור.
אז מה הן בעצם מיקרו-מחוות?
הן פעולות קטנות, לרוב לא מודעות, שמשדרות מסר רגשי חזק. הן יכולות להיות מילוליות או לא מילוליות, והן יכולות להשפיע על איך אנשים מרגישים כלפינו וכלפי עצמם. ד"ר ג'ון גוטמן, חוקר זוגיות מפורסם, טוען שזוגות שמצליחים לשמור על מערכת יחסים טובה הם אלה שקשובים ל"הצעות" הקטנות של בני הזוג שלהם - כלומר, למיקרו-מחוות. (Gottman, J. M., & Silver, N. (1999). The seven principles for making marriage work. Crown Publishers.)
למשל, נניח שהשותפה שלך מספרת לך על יום קשה בעבודה. מיקרו-מחוה תהיה להקשיב לה בעיון, להנהן, לשאול שאלות מתוך עניין, ולהציע חיבוק. לא בהכרח לפתור לה את הבעיות, אלא פשוט להיות שם בשבילה.
למה הן כל כך משנות?
כי הן גורמות לנו להרגיש נראים, מוערכים, ומובנים. בעידן שבו כולנו כל כך עסוקים בעצמנו, מיקרו-מחוות הן תזכורת לכך שאנחנו לא לבד, שיש מישהו שבאמת אכפת לו.
רגע של תובנה: לפעמים, הדבר הכי משמעותי שאנחנו יכולים לעשות עבור מישהו אחר הוא פשוט להיות שם.
אז איך מתחילים?
קודם כל, להיות מודעים. שימו לב למיקרו-מחוות שאתן מקבלות מאחרים, ולתגובות שלכן אליהן. שימו לב למיקרו-מחוות שאתן נותנות, ולתגובות של אחרים אליהן. שאלו את עצמכן: איך אני יכולה להיות יותר קשובה? איך אני יכולה להראות יותר אכפתיות?
אני מודה, זה לא תמיד קל. לפעמים אני כל כך עסוקה במחשבות שלי שאני שוכחת לשים לב לאנשים סביבי. לפעמים אני מרגישה מותשת ואין לי כוח לתת יותר. אבל אז אני נזכרת בהשפעה העצומה של המחוות הקטנות האלה, ואני עושה מאמץ.
אחד הטיפים שאני יכולה לתת לכן הוא להתחיל בקטן. לא צריך לעשות שינויים דרמטיים. פשוט תתחילו בחיוך, במילה טובה, בהקשבה אמיתית. תראו מה קורה. תתפלאו.
מקורות השראה לא שגרתיים:
פעם קראתי ראיון עם טבח במסעדת מישלן שסיפר שהסוד להצלחה שלו הוא לא רק בטעם של האוכל, אלא גם באופן שבו הוא מגיש אותו. הוא משקיע מחשבה בכל פרט קטן – בזווית של הצלחת, בסידור של הירקות, בחיוך שהוא נותן לסועד. הוא הבין שהחוויה הכוללת חשובה לא פחות מהטעם עצמו.
ואז חשבתי לעצמי, אם טבח יכול להשתמש במיקרו-מחוות כדי ליצור חוויה בלתי נשכחת, למה שאנחנו לא נוכל להשתמש בהן כדי ליצור מערכות יחסים טובות יותר?
אבל מה אם ניסינו וזה לא עבד?
זה קורה. לפעמים אנחנו מנסים לעשות מחוה טובה, אבל היא מתפרשת לא נכון. לפעמים אנחנו פשוט לא מצליחים להתחבר לאדם שמולנו. זה בסדר. זה חלק מהחיים.
הנה נקודה חשובה: חשוב לזכור שלכל אחד יש את השפה שלו. מה שאני תופסת כמחווה חמה, מישהו אחר יכול לפרש כפולשני. המפתח הוא להיות קשובים ולנסות להבין את הצרכים של האדם שמולנו. אולי הוא צריך יותר מרחב? אולי היא צריכה יותר מילים טובות?
כמו שברנה בראון כתבה בספרה "Dare to Lead", חמלה מתחילה בהבנה שאנשים עושים כמיטב יכולתם. (Brown, B. (2018). Dare to lead: Brave work. Tough conversations. Whole hearts. Random House.)
אני לא יודעת מה אתכן, אבל אני מרגישה שהמסע הזה רק התחיל. אני רוצה להמשיך לחקור את הכוח של המחוות הקטנות האלה, ואני מזמינה אתכן להצטרף אליי.
אז, מה המיקרו-מחוה הכי משמעותית שקיבלתן או נתתן לאחרונה? אשמח לשמוע בתגובות!
