האמת? פעם הייתי בטוחה שאני אהיה ההורה המושלם. זה שקורא לילדים שלו בשמות של פילוסופים יוונים, מכין ארוחות גורמה אורגניות, ומלמד אותם לנגן על יוקלילי לפני שהם לומדים לדבר. ואז... נולדו לי ילדים.
(פסקה קצרה של משפט בודד:) החיים תמיד מוצאים דרך להפתיע.
הפער בין הפנטזיה למציאות היה עצום. היו רגעים שהייתי יושבת על הרצפה בחדר הילדים, מוקפת בצעצועים ובבלאגן, ושואלת את עצמי: "מה לעזאזל קורה פה?"
אני זוכרת במיוחד יום אחד, כשהבת שלי, שהייתה אז בת שלוש, ציירה על הקיר בטושים בלתי ניתנים למחיקה. במקום להגיב בסבלנות ובאהבה, כמו שהבטחתי לעצמי, פשוט צרחתי. כן, צרחתי. התביישתי בעצמי אחר כך, אבל באותו רגע הייתי פשוט סחוטה.
איך הגעתי למצב הזה?
(מחשבות "אמצע הדרך":) אולי זה בגלל הציפיות הבלתי מציאותיות שהיו לי? אולי בגלל כל ה"טיפים" הסותרים שקראתי בספרים ובאינטרנט? אולי פשוט לא הייתי מוכנה באמת לשינוי העצום הזה בחיים שלי?
אז התחלתי לחפש תשובות אחרות. לא עוד מדריכים "איך להיות הורה מושלם", אלא מקורות שידברו אליי בגובה העיניים, שיכירו במורכבות של ההורות, ושיציעו לי כלים אמיתיים להתמודד עם האתגרים.
המקור המפתיע הראשון: פסיכולוגית קלינית בשם ד"ר שיינה גמבל, שאני עוקבת אחריה ברשתות החברתיות. היא מדברת על "הורות מודעת לעצמי" (Self-Aware Parenting), גישה שמדגישה את החשיבות של הבנת הרגשות והצרכים שלנו כהורים, לפני שאנחנו מנסים להבין את הרגשות והצרכים של הילדים שלנו. (מקור 1: Gamble, S. (2018). Self-Aware Parenting: Raising Resilient and Connected Children. Sourcebooks.)
זה היכה בי כמו פטיש. הבנתי שאני כל כך עסוקה בלנסות להיות "הורה טוב", ששכחתי לחלוטין לדאוג לעצמי. הייתי עייפה, לחוצה, וחסרת סבלנות. איך יכולתי לצפות מעצמי לתפקד בצורה מיטבית בתור הורה, אם לא דאגתי לעצמי קודם?
(רגע תובנה:) הטיפול העצמי הוא לא אגואיזם. הוא חובה.
התחלתי להקדיש זמן לעצמי, גם אם זה אומר רק 15 דקות ביום. עשיתי מדיטציה, קראתי ספרים, נפגשתי עם חברות, והכי חשוב – הפסקתי לשפוט את עצמי בחומרה.
המקור המפתיע השני: ספר מדיטציה בודהיסטי עתיק שמצאתי בספרייה של סבתא שלי. (מקור 2: Thich Nhat Hanh, Peace Is Every Step) הוא לימד אותי על חשיבות הנוכחות ברגע, והיכולת לקבל את הדברים כפי שהם, בלי להיאבק בהם. זה נשמע פשוט, אבל זה שינה את הכל.
למדתי להרפות מהצורך לשלוט בכל דבר, ופשוט להיות שם בשביל הילדים שלי, בלי לשפוט, בלי לתקן, בלי לנסות לשנות. פשוט להיות שם.
זה לא אומר שהפכתי להיות הורה מושלם. אני עדיין צועקת לפעמים, אני עדיין עושה טעויות, ואני עדיין מתחרטת על דברים שאמרתי או עשיתי. אבל היום, אני יודעת איך לסלוח לעצמי, ואיך ללמוד מהטעויות שלי.
(תובנות לא מושלמות:) ההורות היא לא מסלול ליניארי של הצלחות. היא מסע מתמשך של למידה, צמיחה, והתפתחות. וזה בסדר גמור.
אז מה למדתי?
- להכיר את עצמי: להבין מה הטריגרים שלי, מה החוזקות והחולשות שלי, ואיך אני יכולה לדאוג לעצמי טוב יותר.
- להרפות מהצורך בשליטה: לקבל את העובדה שלא הכל תלוי בי, ושאני לא יכולה לשלוט בכל דבר.
- להיות נוכחת: להיות שם בשביל הילדים שלי, בלי לשפוט, בלי לתקן, בלי לנסות לשנות.
- לסלוח לעצמי: להבין שכולנו עושים טעויות, ושהכי חשוב זה ללמוד מהן ולהמשיך הלאה.
(הצגת מגבלות:) האם הגישה הזו מתאימה לכולם? כמובן שלא. אין פתרון אחד שמתאים לכולם, ומה שעובד בשבילי אולי לא יעבוד בשבילך. אבל אני מאמינה שכל הורה יכול למצוא את הדרך שלו להיות הורה טוב יותר, על ידי הקשבה לעצמו, לילדים שלו, ולסביבה שלו.
(פנייה כנה:) ואת? מה למדת על עצמך בתור הורה? אני ממש אשמח לשמוע את הסיפורים שלך, את האתגרים שלך, ואת התובנות שלך. יחד, אנחנו יכולים ללמוד אחד מהשני, ולבנות קהילה תומכת ומעודדת של הורים שמנסים לעשות את הכי טוב שהם יכולים.
