אף פעם לא הבנתי את האנשים האלה, אלה שמשקיעים הון בבית שלהם, עד הפרט האחרון. "נו, זה רק קירות," הייתי אומרת לעצמי. "מה זה משנה אם הברז במטבח קצת חורק?" צחקתי על זה שאנשים מתעצבנים כשיש טיפה אחת קטנה של מים מתחת לכיור. אחר כך זה קרה לי.
לא משהו דרמטי, באמת. סתם, כתם קטן של רטיבות בפינה של הארון במקלחת. בהתחלה התעלמתי. 'זה בטח רק משהו שנשפך,' שיקרתי לעצמי. אבל הכתם גדל. לאט, אבל בטוח. כמו איזה סוד שהבית מנסה ללחוש לי.
ואז הגיע הריח. ריח קל של טחב. לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. ואז התחלתי לשים לב. פתאום ראיתי סדקים קטנים בקיר, שמעתי טפטוף חלש בלילה. בריחות קטנות בתוך הבית.
זה לא רק עניין של תחזוקה. זה משהו עמוק יותר. הבית שלי, המקום שאמור להיות המבצר שלי, מתחיל להיסדק. לא רק פיזית, אלא גם נפשית.
אז מה עושים? קודם כל, נושמים עמוק. זה לא סוף העולם, אבל זה כן קריאת השכמה. קריאה להתבונן פנימה, לא רק על הקירות, אלא גם על מה שקורה בתוכי.
ההדחקה עולה ביוקר
השלב הראשון היה להודות בבעיה. זה תמיד החלק הכי קשה, לא? כמו להתמודד עם חשבון בנק מנופח שדחיתם לפתוח במשך חודשים. התקשרתי לאינסטלטור. אחד מומלץ, כזה שגורם לך להרגיש קצת יותר טוב עם הכסף שאתה עומד להוציא. הוא הגיע, בחן את הכתם, הניד בראשו בחוכמה של מי שכבר ראה הכל. "נזילה קטנה," הוא אמר. "כלום רציני, אבל צריך לטפל."
אוקיי, נזילה קטנה. אבל הנזילה הקטנה הזו חשפה משהו גדול יותר. היא חשפה את הנטייה שלי להתעלם מבעיות קטנות, בתקווה שהן יפתרו את עצמן. כמה פעמים עשיתי את זה בחיים שלי? עם מערכות יחסים, עם קריירה, עם הבריאות שלי?
לימדתי את עצמי שבריחה מהתמודדות מציאותית היא לא פתרון. זה כמו לשים פלסטר על שבר בעצם. זה נראה בסדר לכמה רגעים, אבל הכאב יחזור, והוא יהיה חזק יותר.
למה זה קורה?
אוקיי, אז הבנתי שאני צריכה לטפל בנזילה. אבל רציתי להבין למה זה קורה. למה הבתים שלנו, כמו החיים שלנו, נסדקים? חיפשתי מידע, קראתי מחקרים על מבנים, על חומרים, על השפעות סביבתיות. מצאתי מאמר מעניין במיוחד על השפעת שינויי טמפרטורה על מבנים (מקור: "Journal of Building Physics"). מסתבר שהחומרים שמהם בנויים הבתים שלנו מתרחבים ומתכווצים כל הזמן, בגלל חום וקור. התנועה הזו יוצרת לחץ, ובסופו של דבר סדקים.
אבל זה לא רק עניין פיזי. זה גם עניין פסיכולוגי. פרופ' ברנה בראון, בספרה "אומץ להיות פגיע", מדברת על הצורך שלנו בחוסן נפשי כדי להתמודד עם פגיעות. היא טוענת שאנחנו מנסים להגן על עצמנו מפני כאב ופגיעה, אבל זה רק גורם לנו להיות פגיעים יותר. בדיוק כמו שהתעלמות מהנזילה רק החמירה אותה.
הבנתי שהבית שלי הוא מראה של הפנימיות שלי. הסדקים בקירות משקפים את הסדקים בנפש שלי.
הפתרון הלא צפוי
אז מה הפתרון? לתקן את הקירות? כן, ברור. אבל זה רק חלק מהסיפור. הפתרון האמיתי הוא להתחיל לטפל בסדקים הפנימיים. איך עושים את זה?
אני לא יודעת, האמת. אבל אני מנסה. אני מקדישה זמן לעצמי, עושה דברים שאני אוהבת, מנסה להיות יותר סבלנית כלפי עצמי וכלפי אחרים. אני לומדת להקשיב למה שהבית שלי מנסה ללחוש לי.
אני מנסה ללמוד לקבל את הפגמים, את הסדקים, את הבריחות הקטנות. כי הם חלק מהחיים. הם חלק מהיופי. והם מזכירים לי שאני צריכה לדאוג לעצמי, בדיוק כמו שאני דואגת לבית שלי.
אז כן, יש לי נזילה במקלחת. ואני אתקן אותה. אבל אני גם אנסה לתקן את הנזילות הקטנות בתוך הנפש שלי. ואולי, רק אולי, זה יגרום לבית שלי להיות קצת יותר שלם.
מה אתם עושים כדי לתחזק את הבית הפנימי שלכם? אשמח לשמוע.
