אני זוכרת את הפעם הראשונה שמישהי העירה לי על איך שאני מחזיקה את התינוקת שלי. "ככה היא לא תרדם!" היא אמרה בטון יודע-כל, ואני, שהייתי מותשת מחוסר שינה, הרגשתי כאילו חטפתי סטירה. מה שהכי הפתיע אותי זה לא ההערה עצמה, אלא הכמה שהיא גרמה לי לפקפק בעצמי. כאילו כל האינסטינקטים האימהיים שלי פתאום הפכו ללא רלוונטיים.
כולנו היינו שם, נכון? בין אם זה מחמות, חברה, או סתם מישהי בסופרמרקט – תמיד תהיה מישהי שתדע יותר טוב איך אנחנו צריכות לגדל את הילדים שלנו. וזה מעצבן, מתסכל, ובעיקר – מערער.
אז איך מתמודדים עם מבול הדעות הזה? איך שומרים על השפיות ועל הביטחון בבחירות שלנו, בלי לריב עם כולם מסביב?
אני לא אגיד לכם שיש לי תשובה אחת קסומה. גידול ילדים הוא לא מתמטיקה, זה יותר כמו ג'אז – הרבה אימפרוביזציה, קצת תוהו ובוהו, והרבה אהבה. אבל כן גיליתי כמה דברים שעזרו לי לשמור על הראש מעל המים.
קודם כל – תזכרו שזה לא אישי (גם אם זה מרגיש ככה)
זה קשה, אני יודעת. כשמישהו מבקר את ההורות שלנו, זה מרגיש כמו תקיפה אישית. אבל ברוב המקרים, אנשים פשוט משליכים את הדעות והחרדות שלהם עלינו. הם לא באמת מנסים לפגוע, הם פשוט חושבים שהם עוזרים. אולי הם גדלו בתרבות שבה "צריך" לעשות דברים בצורה מסוימת. אולי הם מנסים להצדיק את הבחירות שהם עצמם עשו.
נקודת מפנה: הבנתי שהרבה פעמים, ההערות האלה היו יותר עליהן מאשר עליי.
דבר שני – בחרו את המלחמות שלכם (ותלמדו להגיד "תודה, אבל לא תודה")
לא כל דעה שווה תגובה. לפעמים, עדיף פשוט לחייך ולנוד בראש. זה כמו שאומרים, "אל תתווכחו עם טיפש, הוא יוריד אתכם לרמה שלו וינצח אותכם בניסיון". מצד שני, יש דברים שעליהם כן שווה להילחם – למשל, אם מישהו מנסה להשפיע על החלטה רפואית חשובה או פוגע בילד שלכם.
אבל איך יודעים מה לבחור? אני למדתי לשאול את עצמי: האם ההערה הזאת מגיעה ממקום של דאגה אמיתית, או ממקום של ביקורת שיפוטית? האם היא מציעה פתרון שאני באמת צריכה לשקול, או סתם מכניסה אותי לחרדות?
טיפ זהב: תרגלו את התגובה "תודה על הדאגה, אבל אנחנו עושים דברים אחרת". זה יעיל להפליא.
דבר שלישי – תסמכו על האינסטינקטים שלכם (כי אתם מכירים את הילד שלכם הכי טוב)
כולנו קוראות ספרים, מאזינות לפודקאסטים, ומחפשות טיפים באינטרנט. וזה מצוין! אבל בסופו של דבר, אתם אלה שמכירים את הילד שלכם הכי טוב. אתם יודעים מה עובד בשבילו ומה לא. אל תתנו לאף אחד לשכנע אתכם אחרת.
מחקרים מראים (וראו למשל את המאמר הזה של ד"ר סירס על התקשרות הורית [מקור דמיוני, אבל תחשבו על משהו דומה]), שילדים פורחים כשהם גדלים בסביבה אוהבת ותומכת, לא בסביבה שבה מנסים לדחוס אותם לתבנית מסוימת.
תזכורת חשובה: האינטואיציה האימהית היא כוח על. אל תזלזלו בה.
דבר רביעי – תמצאו את השבט שלכם (כי אף אחת לא צריכה לעבור את זה לבד)
אחת הטעויות הכי גדולות שעשיתי כאמא צעירה הייתה לנסות לעשות הכל לבד. חשבתי שאני צריכה להיות סופר-אמא, שיודעת הכל ועושה הכל. אבל מהר מאוד הבנתי שזה בלתי אפשרי. כולנו צריכות תמיכה, עזרה, ואנשים שיקשיבו לנו בלי לשפוט.
תמצאו את הקבוצה שלכם – אמהות אחרות שחושבות כמוכם, חברות טובות, או אפילו קבוצת תמיכה מקוונת. דברו על הקשיים שלכם, שתפו את הפחדים שלכם, ותקבלו תמיכה ואהבה.
הארה: בדידות אימהית היא מגפה שקטה. אסור לנו לתת לה לנצח.
דבר חמישי – תזכרו שאין דבר כזה "הורה מושלם" (וזה בסדר גמור)
כולנו עושות טעויות. כולנו מתחרטות על דברים שאמרנו או עשינו. כולנו מרגישות לפעמים שאנחנו לא מספיק טובות. וזה בסדר גמור! מה שחשוב זה ללמוד מהטעויות שלנו, לבקש סליחה כשצריך, ולהמשיך הלאה.
אני זוכרת פעם שצרחתי על הילדה שלי בגלל שהיא לא רצתה להתלבש. אחר כך הרגשתי כל כך אשמה! אבל במקום להלקות את עצמי, ניסיתי להבין למה הגבתי ככה. הבנתי שהייתי עייפה, רעבה, ובעיקר – לחוצה. למדתי שאם אני דואגת לעצמי קודם כל, יהיה לי יותר כוח להתמודד עם האתגרים של ההורות.
עצה ממקור מפתיע: פעם קראתי ראיון עם פסיכולוג ילדים שאמר שהילדים שלנו לא צריכים הורים מושלמים, הם צריכים הורים אמיתיים. זה נשאר איתי.
אז בפעם הבאה שמישהו ינסה להגיד לכם איך לגדל את הילדים שלכם, תנשמו עמוק, תזכרו שאתם עושות את הכי טוב שאתן יכולות, ותמשיכו לסמוך על האינסטינקטים שלכם.
אני עדיין לומדת כל יום משהו חדש על הורות. ולפעמים אני עדיין מוצאת את עצמי מפקפקת בעצמי. אבל אני יודעת דבר אחד בטוח – שאני אוהבת את הילדים שלי בכל ליבי, ושאני תמיד אעשה הכל כדי לתת להם את הכי טוב שאני יכולה.
אבל רגע, מה איתכם? איך אתן מתמודדות עם מבול הדעות הזה? שתפו אותי בתגובות! אולי נלמד משהו אחת מהשנייה.
