אני מודה, שנים רבות חייתי בצל הפסקת אש שברירית עם... בעלי. לא, לא מדובר בוויכוחים על מי מוריד את הזבל (למרות שגם זה קורה), אלא על מלחמות קטנות, שוחקות, כמו איך צריך לקפל מגבות. נשמע מטופש? אולי. אבל מאחורי קיפול המגבות הסתתרו משקעים של ציפיות לא ממומשות, ביקורת סמויה, ותחושה שאני צודקת והוא... נו, טועה.
פעם, כשהייתי צעירה יותר, הייתי בטוחה שאני יודעת הכל. מה נכון, מה לא נכון, ואיך העולם צריך להתנהל. ואז, החיים לימדו אותי אחרת. בדרך הקשה, כמובן.
המאבק על ה"צודק": יותר יקר ממה שחשבתי
האמת היא, שקריאת מחקרים על תקשורת זוגית (למשל, המחקר המפורסם של ג'ון גוטמן על "ארבעת פרשי האפוקליפסה") רק גרמה לי להצדיק את הכעס שלי. "הנה! הוא מבקר אותי! הוא מתגונן!". אבל משהו לא הסתדר לי. הרי אני אוהבת אותו, ואני יודעת שהוא אוהב אותי. אז למה המלחמות הקטנות האלה כל כך מעצבנות?
אולי כי הן לא באמת על המגבות. הן על משהו עמוק יותר. הן על הצורך שלנו להיות נראים, מוערכים, ובעיקר - צודקים.
הצורך להיות צודקים הוא לפעמים האויב הכי גדול של האהבה שלנו.
אבל אז, נתקלתי בציטוט של בודהה שאמר משהו בסגנון: "להחזיק בכעס זה כמו להחזיק פחם בוער בכוונה לזרוק אותו על מישהו אחר – אתה זה שנשרף."
זה נשמע קלישאתי, אני יודעת. אבל זה היכה בי בעוצמה. כי הבנתי שאני, עם כל ה"צדק" שלי, היא זו שנשרפת. אני זו שמבזבזת אנרגיה על כעס וביקורת. אני זו שמרחיקה את עצמי מהקרבה והאהבה.
השינוי מתחיל מבפנים (וגם מקצת חוש הומור)
הפסקת האש האמיתית לא התחילה כשבעלי התחיל לקפל את המגבות כמו שאני אוהבת (הוא עדיין לא עושה את זה, דרך אגב). היא התחילה כשהפסקתי לנסות לשנות אותו. כשהבנתי שאני לא חייבת לנצח בכל ויכוח. כשהסכמתי להסתכל על הכל קצת אחרת.
איך עשיתי את זה? הנה כמה דברים שעזרו לי:
- התחלתי להקשיב באמת. לא כדי לענות, אלא כדי להבין. ניסיתי לראות את העולם מנקודת המבט שלו. גיליתי דברים מדהימים. למדתי שהוא מקפל את המגבות איך שהוא מקפל כי זה מזכיר לו את אמא שלו.
- הפסקתי לבקר, התחלתי להעריך. במקום להתמקד במה שהוא לא עושה "נכון", התחלתי לשים לב לכל הדברים שהוא עושה נפלא. והיו הרבה. יותר משחשבתי.
- למדתי לצחוק על עצמי. כן, גם על האובססיה שלי למגבות מקופלות בצורה מושלמת. גיליתי שחוש הומור יכול להמיס כעס כמו שמש חורפית.
- הצבת גבולות בריאים: הבנתי שלא כל דבר חייב להיות מושלם, ושאפשר גם לבקש עזרה. למדתי לבקש דברים בצורה חיובית ולא ביקורתית. זה עובד פלאים!
סליחה, שכחתי להציג את עצמי...
אני נעמה, וגיליתי שאין דבר כזה "זוגיות מושלמת". יש רק זוגיות שמנסה להיות טובה יותר כל יום. אני לא מטפלת זוגית מוסמכת, אבל אני אישה שלמדה הרבה על זוגיות דרך ניסוי וטעייה (הרבה טעויות). אני חושבת שלפעמים, דווקא הניסיון האישי הוא השיעור הכי טוב.
אנחנו לומדים הכי הרבה כשאנחנו מודים שאנחנו לא יודעים הכל.
אני יודעת שהסיפור שלי לא יפתור את כל הבעיות שלכם. אבל אני מקווה שהוא יתן לכם נקודת מבט חדשה, ובעיקר - תזכורת לכך שאפשר לבחור באהבה, גם כשהמגבות לא מקופלות בדיוק כמו שרצינו.
מה הלאה? (שאלה לקחת הביתה)
אז, מהי הפסקת האש הבאה שאתם צריכים לעשות בבית? אולי היא לא קשורה למגבות בכלל. אולי היא קשורה למשהו עמוק יותר, שמחכה שתגלו אותו.
