האמת? תמיד פחדתי מהמילה "פשרה". זה הרגיש לי כמו לוותר על עצמי, למחוק חלקים ממני כדי להתאים למישהו אחר. ואז הגיעה האהבה. ואיתה, הצורך הבלתי נמנע בפשרות. פאניקה? קצת.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שבן הזוג שלי ואני רבנו על סרט. סרט! הוא רצה אקשן, אני רציתי דרמה רומנטית. נשמע מטופש, נכון? אבל זה היה סמלי. מי אנחנו הולכים להיות ביחד? האם אני אראה רק סרטי אקשן מעכשיו? האם הוא יסבול בשקט בסרטים קיטשיים?
אז איך באמת אפשר להיות בני זוג טובים יותר, בלי לטשטש את מי שאנחנו? שאלה מצוינת. ויש לי תחושה שזה מעסיק את רובנו, בשלב כזה או אחר.
זה לא רק על למצוא את האדם הנכון, אלא על להפוך לבני הזוג הנכונים.
אז בואו נצלול פנימה, בלי לטייח את הקשיים, ובלי להבטיח פתרונות קסם.
הפרדוקס של האהבה: להיות ביחד, לחוד
פסיכולוגים כמו אסתר פרל מדברים על הניגוד הבסיסי הזה באהבה מודרנית: מצד אחד, אנחנו רוצים אינטימיות, חיבור, ביטחון. מצד שני, אנחנו כמהים לאוטונומיה, עצמאות, ריגוש. (פרל, א. (2006). Mating in Captivity: Reconciling the Erotic and the Domestic. Harper).
אני מודה, כשהקראתי את זה בפעם הראשונה, הרמתי גבה. אוטונומיה בתוך מערכת יחסים? זה לא סותר?
אבל אז הבנתי: זה בדיוק העניין! אנחנו לא צריכים להפוך לגרסה זהה של השני. אנחנו צריכים לאפשר אחד לשני מרחב לנשום, להתפתח, להיות מי שאנחנו.
איך עושים את זה בפועל? הנה כמה נקודות למחשבה:
- תקשורת אמיתית, לא רק נימוסים. זה אומר להגיד מה אנחנו מרגישים, גם כשזה לא נעים. זה אומר להקשיב באמת, בלי לשפוט או לתכנן מה לענות. זוכרים את הסרט? במקום להתעקש על הבחירה שלי, ניסיתי להבין למה הוא אוהב אקשן. גיליתי שזה עוזר לו להירגע אחרי יום לחוץ. הארה!
- תחביבים נפרדים. אני יודעת, זה נשמע קצת אנטי-רומנטי, אבל זה עובד. לי יש את שיעורי היוגה שלי, לו יש את משחקי הכדורסל שלו. זה נותן לנו משהו לדבר עליו, משהו שממלא אותנו באופן אישי. וכן, זה גם גורם לנו להתגעגע קצת.
- גבולות ברורים. זה אולי החלק הכי קשה, אבל גם הכי חשוב. מה אנחנו מוכנים לקבל? מה לא? איפה עובר הקו האדום שלנו? בלי גבולות, קל מאוד לאבד את עצמנו בתוך מערכת יחסים.
איפה זה פוגש את החיים האמיתיים?
אז הנה קצת ממה שלמדתי על בשרי:
- לפעמים, אנחנו צריכים להפסיק לנסות "לפתור" הכל. לפעמים, מספיק רק להקשיב ולהכיל. בן הזוג שלי היה בתקופה קשה בעבודה. ניסיתי לתת עצות, להציע פתרונות. הוא רק התעצבן. בסוף הבנתי שהוא פשוט צריך שאני אהיה שם, שאני אקשיב לו בלי לשפוט.
- להיות פגיעים זה כוח, לא חולשה. להודות שאנחנו לא יודעים הכל, להראות את הפחדים שלנו, לבקש עזרה. זה דורש אומץ, אבל זה מחזק את הקשר.
- אל תשכחו לצחוק. קלישאתי, אבל נכון. הומור יכול להציל אותנו ברגעים קשים. למצוא את האבסורד, לצחוק על הטעויות שלנו. זה מזכיר לנו שאנחנו בסך הכל בני אדם.
אחת התובנות המפתיעות ביותר שקיבלתי הגיעה דווקא מתחום אחר לגמרי - אדריכלות. האדריכל כריסטופר אלכסנדר טען בספרו "A Pattern Language" שאנשים מרגישים בטוחים ונוח במקומות שיש בהם "מקומות מפלט" - פינות קטנות ומוגנות בתוך חלל גדול. הוא טען שהיכולת לסגת למקום בטוח מרגיעה אותנו ומאפשרת לנו לחזור ולפעול בביטחון רב יותר. (Alexander, C., Ishikawa, S., & Silverstein, M. (1977). A Pattern Language. Oxford University Press).
מערכת יחסים היא כמו אותו חלל גדול. אם אין לנו "מקומות מפלט" - תחביבים נפרדים, חברים, זמן לעצמנו - אנחנו מרגישים לכודים, חנוקים.
הפרדוקס הוא שכדי להיות קרובים יותר, אנחנו צריכים גם להיות רחוקים קצת.
לסיום, כמה מחשבות לא פתורות…
אני עדיין לומדת. עדיין עושה טעויות. עדיין מתעצבנת לפעמים על דברים קטנים. אבל אני גם מנסה להיות יותר מודעת, יותר אמפתית, יותר סלחנית – כלפי בן הזוג שלי, ובעיקר כלפי עצמי.
אולי בסופו של דבר, להיות בן/בת זוג טובים יותר זה לא על למצוא את הפתרון המושלם, אלא על ללמוד לחיות עם השאלות. על להכיר בכך שתמיד יהיו פערים, תמיד יהיו אתגרים. וזה בסדר. כי זה חלק מהמסע.
מה אתם חושבים? איזה פשרות עשיתם במערכות היחסים שלכם? ואיך שמרתם על עצמכם בתהליך? אשמח לשמוע.
