אני חייבת להודות – פעם הייתי בטוחה שאני יודעת הכל על סופי שבוע משפחתיים. גדלתי במשפחה גדולה, תמיד היינו נפגשים, וחשבתי שזה פשוט חלק מהחיים. אבל אז התחתנתי, והצטרפתי למשפחה חדשה. אוי, כמה טעיתי.
סופי שבוע משפחתיים הם כמו ג'ונגל. מלאי אהבה, כן, אבל גם מלאי מלכודות פוטנציאליות. אתם מכירים את זה, נכון? השאלות הבלתי פוסקות על מתי יהיו נכדים, הביקורת העדינה (או שלא כל כך עדינה) על הקריירה, הדוד שמספר את אותן בדיחות ישנות בכל שנה.
אז איך שורדים את זה בלי לאבד את השפיות? בלי להתפוצץ? בלי לברוח באמצע הקינוח?
אני לא אגיד שיש לי פתרון קסם, כי אין. אבל למדתי כמה דברים בדרך הקשה, ואני רוצה לחלוק אותם איתכם. אני מבטיחה שתצאו מהמאמר הזה עם כמה רעיונות חדשים, אבל יותר חשוב – עם תחושה שאתן לא לבד.
הפסיכולוגיה ההפוכה של ציפיות נמוכות
דבר ראשון, בואו נדבר על ציפיות. תראו, כולנו רוצים שהסופ"ש יהיה מושלם. ארוחה טעימה, שיחות נעימות, כולם מסתדרים כמו משפחה מאושרת מסרט. אבל המציאות? בדרך כלל רחוקה מזה.
זו הסיבה שאני ממליצה על טקטיקה שאולי נשמעת מוזרה: תנמיכו ציפיות. תחשבו על הדבר הכי גרוע שיכול לקרות, ותהיו מוכנים לזה. זה נשמע פסימי, אני יודעת, אבל תאמינו לי – זה עובד.
למה זה עובד? כי כשאתן לא מצפות לשום דבר, כל דבר קטן וחיובי הופך להיות בונוס. זה כמו שמגלים פתאום שוקולד בכיס של המעיל הישן. שמחה קטנה ומפתיעה.
והנה תובנה מפתיעה: מחקרים מראים שציפיות נמוכות דווקא מגבירות את תחושת השליטה שלנו. כשאנחנו יודעים מה אנחנו יכולים לצפות, אנחנו יכולים להיערך בהתאם. אנחנו יכולים לבחור את הקרבות שלנו, אנחנו יכולים לתכנן מראש איך להגיב לסיטואציות מאתגרות.
מקור מפתיע: תורת המשחקים
אני יודעת, זה נשמע קצת הזוי, אבל תורת המשחקים יכולה להיות כלי מדהים להתמודדות עם סופי שבוע משפחתיים. כן, אותה תיאוריה שמשתמשים בה בכלכלה ובפוליטיקה. למה? כי סוף שבוע משפחתי הוא בעצם משחק. יש שחקנים (בני המשפחה), יש אסטרטגיות, ויש מטרות (לשרוד, ליהנות, לשמור על שלום בית).
למשל, "דילמת האסיר" מלמדת אותנו שאפילו ששיתוף פעולה הוא הפתרון האופטימלי, לעיתים קרובות אנחנו בוחרים באופציה שמשרתת רק את עצמנו. תחשבו על זה: כולם רוצים שהארוחה תהיה מוצלחת, אבל אף אחד לא רוצה לקחת על עצמו את האחריות.
אז מה עושים? לומדים לשחק. לומדים לזהות את הטקטיקות של האחרים, לומדים להגיב בצורה אסטרטגית, ולומדים לפעמים לוותר כדי להשיג את המטרה הגדולה יותר – סוף שבוע שפוי.
החוק הראשון של תרמודינמיקה וסופי שבוע משפחתיים?
שמעתם נכון. זה לא רק לפיזיקה, זה גם לחיים. החוק הראשון של התרמודינמיקה אומר שאנרגיה לא נוצרת ולא נעלמת, היא רק משנה צורה. אותו הדבר נכון לגבי רגשות בסוף שבוע משפחתי.
אם יש מתח באוויר, הוא לא ייעלם מעצמו. הוא רק ישנה צורה. הוא יכול להפוך לוויכוח, לביקורת סמויה, או סתם לאווירה מתוחה.
אז מה עושים? מוצאים דרך לתעל את האנרגיה הזאת למשהו חיובי. אפשר להציע לשחק משחק קופסא משפחתי, אפשר לצאת לטיול בטבע, אפשר סתם לשבת יחד ולצחוק על שטויות.
הודאה בכישלון: הפרקטיקה ששינתה את הכל
אני זוכרת סוף שבוע אחד אצל ההורים של בעלי. הכל הלך לא טוב מההתחלה. הילדים היו עצבניים, בעלי היה לחוץ בעבודה, ואני הרגשתי כמו שק חבטות.
בשיא הערב, אחרי שאמא של בעלי העירה לי בפעם המי יודע כמה על איך שאני מגדלת את הילדים, פשוט התפרצתי. אמרתי לה בדיוק מה אני חושבת על הביקורת שלה, ואמרתי את זה בקול רם מאוד.
זה לא היה רגע השיא שלי. אבל זה היה רגע שהבנתי בו משהו חשוב. הבנתי שאני לא יכולה לרצות את כולם כל הזמן. הבנתי שאני צריכה לשים את עצמי במקום הראשון.
מאז, אני הרבה יותר אסרטיבית. אני לא מפחדת להגיד לא, אני לא מפחדת להציב גבולות, ואני לא מפחדת להגיד שאני צריכה הפסקה. וניחשתם נכון? סופי השבוע המשפחתיים שלי השתפרו פלאים.
איך יודעים מה עובד ומה לא?
אני לא יכולה להגיד לכם מה יעבוד עבורכם. כל משפחה היא שונה, כל מערכת יחסים היא ייחודית. אבל אני יכולה להציע לכם להתחיל לעקוב. תרשמו לעצמכם מה עבד בסוף שבוע האחרון, ומה לא. תנסו לזהות דפוסים, תנסו להבין מה מעורר את המתח, ומה מרגיע אותו.
וזכרו, זה בסדר גמור לעשות טעויות. אנחנו לומדים תוך כדי תנועה. העיקר זה לא לוותר, ולהמשיך לנסות למצוא את הדרך הכי טובה לשרוד את הג'ונגל המשפחתי הזה.
אז מה אתן חושבות? האם אתן מוכנות לנסות את הטקטיקות האלה בסוף השבוע הקרוב? אני סקרנית לשמוע מה עובד עבורכן, ומה לא. שתפו אותי בתגובות! אולי ביחד נמצא את הפתרון המושלם לכולנו.
