אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. הבת שלי, אז בת ארבע, עמדה על סף מגלשה עצומה בפארק. גבוהה מדי לטעמי. ליבי צנח. האינסטינקט הראשון שלי היה לרוץ אליה, לתפוס אותה, להבטיח שלא תיפול. אבל אז עצרתי.
למה? כי הבנתי משהו מכריע: הפחד שלי לא צריך להיות הפחד שלה.
פעם חשבתי שהתפקיד שלי כאמא הוא למנוע כל כאב, כל כישלון, כל נפילה. היום אני יודעת שהתפקיד שלי הוא לתת לה כלים להתמודד עם הנפילות האלה, לחזק אותה מבפנים. זו לא אימהות מושלמת, ממש לא. זו אימהות אמיצה.
אבל איך עושים את זה בעולם כל כך מפחיד? איך נותנים להם את החופש לגדול, לטעות, ללמוד, כשהרשתות החברתיות מציפות אותם בדימויים בלתי אפשריים והחדשות מלאות באיומים? זו השאלה שאני שואלת את עצמי כל יום.
למה אנחנו מפחדות לתת להם לעוף?
זה מתחיל בנו, אני חושבת. הפחדים שלנו, החרדות שלנו, ההיסטוריה שלנו. כולנו רוצות להגן עליהם, זה טבעי. אבל לפעמים, ההגנה הזו חונקת.
קחו למשל את נושא החיסונים. אני יודעת, נושא רגיש. קראתי מחקרים מכל הצדדים, התייעצתי עם רופאים. בסופו של דבר, החלטתי לחסן את הילדים שלי. אבל לא לפני שחקרתי, שאלתי, בדקתי. למה? כי זו האחריות שלי.
הגנה היא לא הימנעות מחשיפה. היא חיזוק החוסן הפנימי.
השבוע קראתי מאמר מעניין בכתב העת "Child Development" שמדבר על הקשר בין חשיפה מבוקרת לסיכונים לבין התפתחות של חוסן נפשי. (מקור: Child Development, Vol. 92, Issue 2, March/April 2021). זה לא אומר לזרוק אותם למים העמוקים בלי מצופים, אבל כן אומר לאפשר להם לטבול את הרגליים, להרגיש את הטמפרטורה, להחליט אם הם רוצים להיכנס.
אני זוכרת פעם שנסענו לטיול משפחתי בצפון. תכננתי הכל בקפידה, כל מסלול, כל ארוחה. רציתי שהכל יהיה מושלם. אבל אז, הבת שלי החליטה שהיא רוצה ללכת לבד בשביל לא מוכר. הלב שלי דפק בחוזקה. אבל במקום להגיד "לא", שאלתי אותה: "בטוחה? את יודעת לאן את הולכת? מה תעשי אם תלכי לאיבוד?". ראיתי בעיניים שלה את הניצוץ הזה של עצמאות. נתתי לה ללכת, מרחק קצר, אבל מספיק כדי שהיא תרגיש את החופש.
איך מטפחים עצמאות בלי לאבד שליטה?
זו השאלה של מיליון הדולר, נכון? אני חושבת שהתשובה טמונה בשילוב של גבולות ברורים, תקשורת פתוחה ואמון.
הנה כמה דברים שאני מנסה ליישם בבית שלי (לפעמים מצליחה, לפעמים פחות):
- גבולות גמישים: גבולות הם חשובים, הם נותנים תחושת ביטחון. אבל חשוב גם להיות גמישים ולהתאים אותם לגיל וליכולות של הילדים.
- תקשורת כנה: לדבר על הפחדים שלנו, על החרדות שלנו, אבל גם על האמונה שלנו ביכולות שלהם. להקשיב להם באמת, בלי לשפוט או לבטל.
- אמון מבוסס מציאות: לאפשר להם להתנסות, לטעות, ללמוד. לתת להם את המרחב הזה, אבל גם להיות שם בשבילם כשהם צריכים עזרה.
אני זוכרת מקרה אחד, כשהבן שלי היה בן 10, הוא רצה להצטרף לחוג קראטה. אני הייתי סקפטית. חששתי שהוא ייפצע, שלא יצליח. אבל הוא התעקש. הסכמתי, אבל ביקשתי שיעשה מחקר על קראטה, שיבין מה זה אומר, מה זה דורש. הוא חזר אליי אחרי שבוע עם מצגת מושקעת, מלאה בתמונות ומידע. הבנתי שהוא רציני. הוא התמיד בחוג הזה במשך שלוש שנים, למד משמעת, כבוד עצמי וגם קצת איך להגן על עצמו.
לפעמים, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולות לעשות זה פשוט להאמין בהם.
אבל רגע, איך כל זה מתחבר לחדשות המפחידות ולרשתות החברתיות? הנה הנקודה שבדרך כלל מתעלמים ממנה:
העולם המפחיד הוא גם עולם מלא אפשרויות.
כן, יש איומים, יש סכנות. אבל יש גם הזדמנויות מדהימות ללמוד, להתפתח, ליצור קשרים. המפתח הוא ללמד אותם איך לנווט בעולם הזה בצורה חכמה ובטוחה.
לדוגמה, אני מעודדת את הילדים שלי להשתמש ברשתות החברתיות, אבל גם מלמדת אותם על סכנות הסייבר, על בריונות רשת, על חשיבות הפרטיות. אני מזכירה להם כל הזמן שהחיים האמיתיים קורים בחוץ, לא במסך. אני מראה להם דוגמאות לאנשים שהשתמשו ברשתות החברתיות כדי לעשות טוב בעולם, לעזור לאחרים, ליצור שינוי. קראתי גם מחקר של ד"ר ג'יין טווינג' מאוניברסיטת סן דייגו שאומר שההשפעה של מסכים על צעירים היא מורכבת ואינה בהכרח שלילית, תלוי באופן השימוש. (מקור: Twenge, J. M. (2017). iGen: Why Today's Super-Connected Kids Are Growing Up Less Rebellious, More Tolerant, Less Happy--and Completely Unprepared for Adulthood. Atria Books.)
אז מה עושים?
אני לא יודעת.
באמת.
אני לא יודעת את כל התשובות. אני לומדת תוך כדי תנועה, טועה, מתקנת. אני מנסה להיות אמא טובה, אמא אמיצה, אמא אמיתית.
אבל אני יודעת דבר אחד: אני מאמינה בילדים שלי. אני מאמינה ביכולת שלהם להתמודד עם העולם הזה, גם אם הוא מפחיד. אני מאמינה שהם יכולים ליצור עולם טוב יותר.
ומה אתן מאמינות? מה מפחיד אתכן הכי הרבה בגידול ילדים בעולם הזה? אני ממש רוצה לשמוע.
