אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. בתקופת הצבא, אחרי ויכוח סוער עם אמא על משהו מטופש לחלוטין – אני חושבת שזה היה קשור לקיפול הכביסה – טרקתי את הטלפון ואמרתי לעצמי: "אני לעולם לא אהיה ככה".
אבל אז הבנתי משהו מפחיד: שהרצון הזה, החזק ככל שיהיה, לא מבטיח כלום.
הפכתי לאמא בעצמי לפני כמה שנים, וגיליתי ש"לא להיות ההורים שלי" זה לא קל כמו שחשבתי. זה הרבה יותר קל ליפול לדפוסים מוכרים, להגיב מתוך אוטומט, להגיד את הדברים האלה ששמעתי מיליון פעם בבית.
אז מה עושים? איך באמת יוצרים הורות אחרת, טובה יותר – בשבילנו, ובשביל הילדים שלנו?
זה מה שננסה להבין יחד. אני לא מבטיחה תשובות קלות או מושלמות, אבל אני כן מבטיחה מסע כנה ומשותף. מבטיחה להביא תובנות, לשתף בכישלונות שלי, ולתת לך כלים לחשוב אחרת. אני מקווה שבסוף המסע הזה, תרגישי יותר בטוחה בעצמך, ויותר מחוברת לילדים שלך. וחשוב מכל – יותר מחוברת לעצמך.
למה זה כל כך קשה "לא להיות"?
למה זה קשה כל כך? כי ההורים שלנו הם המודל הראשון שלנו, תבנית החשיבה הראשונית שחקוקה בנו. הם ה-default settings של ההורות שלנו. אנחנו סופגים מהם הרבה יותר ממה שאנחנו מודעים אליו.
אני זוכרת שקראתי פעם מחקר על נוירופלסטיות, היכולת של המוח שלנו להשתנות (Doidge, N. (2007). The brain that changes itself. Viking Penguin.). זה נתן לי תקווה! אם המוח שלנו גמיש, זה אומר שאנחנו יכולים לשנות את התגובות האוטומטיות שלנו. אבל זה דורש מודעות ועבודה. עבודה קשה.
ומה עוד מקשה? הסביבה. החברה מצפה מאיתנו להתנהג בצורה מסוימת, המשפחה מצפה מאיתנו להתנהג בצורה מסוימת... וקל מאוד להיכנע ללחצים האלה, במקום לבחור את הדרך שלנו.
אבל הנה משהו שאולי לא חשבת עליו: לחץ חברתי הוא לא תמיד שלילי. הוא יכול להיות גם מקור לתמיכה ושינוי. אם תמצאי קהילה של הורים שחושבים כמוך, שרוצים הורות אחרת, זה יכול לתת לך את הכוח להמשיך בדרך שלך.
הורות אחרת לא חייבת להיות לבד.
צעד ראשון: מודעות – מה אני רוצה לשנות?
הצעד הראשון הוא להבין מה בדיוק את רוצה לשנות. איזה דפוסים מההורות שלך את רוצה לשבור?
זה יכול להיות כל דבר: הטון דיבור, הדרך שבה הגיבו לכעס שלך, הציפיות הלא מציאותיות שהיו להם.
אני, למשל, רציתי לשנות את הדרך שבה אמא שלי הגיבה לטעויות שלי. תמיד הרגשתי שהיא שופטת אותי, שאני צריכה להיות מושלמת כדי לקבל את האהבה שלה. רציתי שהילדים שלי ירגישו שאני אוהבת אותם גם כשהם טועים.
אבל זה לא מספיק רק להבין מה את רוצה לשנות. את צריכה גם להבין למה את רוצה לשנות. מה זה יעשה לילדים שלך? מה זה יעשה לך?
למשל, אם אני לא אשפוט את הילדים שלי על הטעויות שלהם, הם ירגישו יותר בטוחים לקחת סיכונים, לנסות דברים חדשים, לא לפחד מכישלון. וזה, בתורו, יעזור להם להיות יותר עצמאיים ויצירתיים.
למה משנה ה"איך".
כלים לשינוי: ממודעות לפעולה
אוקיי, הבנו מה אנחנו רוצות לשנות. עכשיו מה עושים עם זה? איך מתרגלים התנהגות חדשה?
- תתחילי בקטן: אל תנסי לשנות הכל בבת אחת. תתחילי בדבר אחד, קטן, שאת מרגישה שאת יכולה לעבוד עליו.
- תעצרי רגע לפני: לפני שאת מגיבה, תנשמי עמוק ותחשבי – איך אני רוצה להגיב באמת?
- תזכרי שזה תהליך: לא תצליחי תמיד. תהיי סלחנית כלפי עצמך. תלמדי מהטעויות שלך.
- חפשי תמיכה: תדברי עם חברות, עם בן הזוג, עם מטפל. תמצאי אנשים שיבינו אותך ויעודדו אותך.
אני זוכרת שבהתחלה הייתי ממש מתסכלת את עצמי כשנכשלתי. הייתי אומרת לעצמי: "הנה, את בדיוק כמו אמא שלך!". אבל אז הבנתי שזה לא עוזר. במקום זה, התחלתי להגיד לעצמי: "אוקיי, עשית טעות. קורה. עכשיו תחשבי מה את יכולה לעשות אחרת בפעם הבאה."
הפתרון המפתיע: להבין את ההורים שלך
אבל הנה טוויסט בעלילה: אחד הדברים הכי מועילים שעשיתי במסע הזה היה לנסות להבין את ההורים שלי. למה הם התנהגו ככה? מה עבר עליהם?
ניסיתי לראות את הדברים מנקודת המבט שלהם. להבין את הנסיבות שהשפיעו עליהם. זה לא תירוץ להתנהגות פוגענית, אבל זה נותן הקשר.
אמא שלי, למשל, גדלה בתקופה מאוד שונה, עם ציפיות חברתיות מאוד נוקשות. היא עבדה קשה מאוד כדי לתת לי את כל מה שהיה לה לתת. היא פשוט לא ידעה איך לעשות את זה אחרת.
ההבנה הזאת לא רק עזרה לי להיות יותר סלחנית כלפיה, היא גם עזרה לי להיות יותר סלחנית כלפי עצמי. כי הבנתי שכולנו עושים את הכי טוב שאנחנו יכולים, עם הכלים שיש לנו.
הבנת העבר משחררת את העתיד.
לאן מכאן?
אז איפה אנחנו עומדות עכשיו? אנחנו מודעות לדפוסים שאנחנו רוצות לשנות, יש לנו כלים לעשות את זה, והבנו קצת יותר את ההורים שלנו. אבל המסע הזה לא נגמר כאן. זה תהליך מתמשך, של למידה וצמיחה.
אני תוהה, מה הדבר הראשון שאת הולכת לעשות אחרת מחר? איזו שיחה את הולכת לנהל אחרת? איזה חיבוק את הולכת לתת אחרת?
אני מזמינה אותך לשתף אותי במחשבות שלך, בתובנות שלך, באתגרים שלך. בואי נמשיך את השיחה הזאת ביחד. כי בסופו של דבר, כולנו באותה הסירה. כולנו מנסות לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולות בשביל הילדים שלנו. ואם נעשה את זה ביחד, יהיה לנו קצת יותר קל.
