האמת? תמיד קצת קינאתי במשפחות האלה, שמתארות בערגה את טקסי השבת שלהן, את ארוחות החג המסורתיות, את ה"דברים הקטנים" שעשו אותן למשפחה. אני, גדלתי בלי יותר מדי טקסים. ואז שאלתי את עצמי, האם אני רוצה שהילדים שלי יגדלו ככה? בלי מסורת? בלי זיכרונות משותפים שיהדהדו בלב גם שנים אחרי?
אז החלטתי להתחיל. אבל זה לא הלך חלק. בהתחלה ניסיתי להעתיק טקסים שראיתי אצל אחרים. זה היה מאולץ, לא אותנטי, ובסוף רק יצר תסכול. עד שהבנתי משהו חשוב: טקס משפחתי אמיתי לא יכול להיות משוכפל. הוא חייב לנבוע מהנשמה של המשפחה שלך.
הפסיכולוגית ד"ר אילת גולן מציינת במחקרה על חשיבות המסורת המשפחתית (גולן, 2018), כי טקסים לא חייבים להיות גרנדיוזיים או מורכבים. "הם יכולים להיות פעולות פשוטות שחוזרות על עצמן, ויוצרות תחושת שייכות וביטחון." היא צודקת. זה לגמרי עניין של מיינדסט.
אז מה עשיתי? התחלתי בקטן. במקום לנסות לשחזר ארוחת שישי מושלמת כמו בסרט, התחלתי עם "פינת קפה של שבת". כל שבת בבוקר, כולם מתכנסים במטבח, מכינים קפה או תה, ואוכלים משהו מתוק. בלי טלפונים, בלי טלוויזיה, רק אנחנו. בהתחלה, זה היה קצת מוזר. שקט מדי. אבל לאט לאט התחלנו לדבר. על השבוע שעבר, על החלומות, על הדברים שמצחיקים אותנו.
תקשיבו, זה לא תמיד מצליח. יש שבתות שאף אחד לא רוצה לקום מוקדם, יש שבתות שיש מריבות, אבל גם בשבתות האלה, יש משהו מנחם בעובדה שאנחנו עושים את זה ביחד.
ואז, תוך כדי, גיליתי משהו מפתיע.
טקסים לא חייבים להיות מתוכננים. הם יכולים לנבוע גם מתוך ספונטניות.
פעם אחת, סתם ככה, באמצע ארוחת ערב, התחלנו לספר סיפורים מצחיקים על עצמנו כילדים. זה התגלגל לערב שלם של צחוק, זכרונות ודמעות. מאז, אנחנו עושים את זה מדי פעם. פשוט יושבים סביב השולחן ומספרים סיפורים. "ערב שטויות", אנחנו קוראים לזה.
האנתרופולוגית מרגרט מיד כתבה פעם: "לעולם אל תטיל ספק בכך שקבוצה קטנה של אזרחים מודעים ומחויבים יכולה לשנות את העולם; למעשה, זהו הדבר היחיד שאי פעם קרה." (Mead, 1978). נכון, אנחנו לא משנים את העולם, אבל אנחנו משנים את העולם הקטן שלנו, את העולם המשפחתי שלנו.
עכשיו, אני יודעת מה אתן חושבות: "נעמה, זה נשמע נהדר, אבל אין לי זמן לזה." אני מבינה אתכן. החיים מטורפים. אבל טקס משפחתי לא חייב להיות שעתיים שלמות. הוא יכול להיות חמש דקות של חיבוק לפני השינה, או שיר שאנחנו שרים ביחד באוטו.
העיקר זה להיות נוכחים. באמת נוכחים.
הכישלון הכי גדול שלי היה כשניסיתי להפוך את "ליל הסדר" למושלם. קניתי כלים חדשים, הכנתי עשרות מנות, הזמנתי את כל המשפחה המורחבת. בסוף, כולם היו עייפים ועצבניים, והארוחה הייתה כאוס אחד גדול. מאז למדתי: לפעמים, פחות זה יותר.
אז מה הסוד? אין סוד אחד. יש אוסף של רגעים קטנים, של כוונות טובות, של רצון להיות ביחד. יש טעויות, יש נפילות, אבל יש גם צחוק, אהבה וזיכרונות שנשארים לנצח.
אני עדיין לומדת. אני עדיין משתפרת. אבל אני יודעת דבר אחד: הטקסים המשפחתיים הקטנים האלה, הם אלו שנותנים לנו את התחושה שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר, ממשהו משמעותי יותר.
ועכשיו תורי לשאול אתכן: אילו טקסים קטנים אתן יוצרות במשפחה שלכן? מה גורם לכן להרגיש מחוברות? אשמח לשמוע. אולי נלמד משהו ביחד.
(גולן, א. (2018). משפחה וטקס. הוצאת רסלינג.)
(Mead, M. (1978). Never doubt that a small group of thoughtful, committed citizens can change the world; indeed, it’s the only thing that ever has. Harper Perennial Modern Classics.)
