תמיד האמנתי בנסיכות. גדלתי על דיסני, על רומנים רומנטיים, על האמונה הבלתי מעורערת שאהבה אמיתית היא ניצוץ, דרמה ו"לחיות באושר ועושר לנצח". כמה נאיבית הייתי.
האמת היא שהנסיך שלי הגיע, אבל הוא לא היה מוכן לממלכה. מערכת היחסים שלנו הייתה סערה מושלמת של ציפיות לא מציאותיות, תקשורת לקויה וחוסר יכולת אמיתית להכיר אחד את השני לעומק. בסוף, ה"אושר ועושר" התפוצץ לנו בפנים כמו בלון מלא הליום. התרסקתי לרסיסים.
אבל דווקא מתוך ההריסות האלו, צמח משהו חדש. לא אהבה כמו בסרטים, אלא אהבה אמיתית – כזו שמבוססת על קרקע מוצקה של הבנה, חמלה וקבלה עצמית.
הכישלון הזה לימד אותי יותר מכל הצלחה.
הלקח הראשון: אהבה היא לא תסריט
גדלנו על תסריטים מוכנים מראש. הוא אמור להיות ככה, היא אמורה להגיב ככה. אבל החיים האמיתיים הם לא סרט. אנשים הם מורכבים, עם פגמים, עם עבר ועם חלומות משלהם. פרופ' ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, מדברת רבות על הצורך באותנטיות כדי ליצור קשר אמיתי. אם אנחנו מנסים לשחק תפקיד, אנחנו לעולם לא באמת נוכל להתחבר.
זוכרת את הפעם ההיא שניסיתי להיראות "קולית" לידו? סיפרתי בדיחה גרועה, התנהגתי כאילו אני אוהבת את הלהקה שהוא אהב (למרות שבפנים התפללתי שהשיר יגמר כבר). זה היה פתטי. וזה בטח הורגש.
הבנתי שאני צריכה להפסיק לנסות להיות מישהי שאני לא. לא בשבילו, לא בשביל אף אחד.
אבל איך עושים את זה בפועל? איך משתחררים מהציפיות החברתיות האלו?
תקשורת זה לא רק מה שאומרים, אלא גם מה שמקשיבים
הייתי בטוחה שאני מתקשרת מעולה. הרי אני מדברת כל הזמן! אבל מהר מאוד גיליתי שתקשורת אמיתית היא לא רק להביע את עצמך, אלא גם להקשיב באמת. להקשיב בלי לשפוט, בלי לתכנן מה לענות, בלי לחכות לתורי לדבר.
פעם קראתי מחקר על תקשורת זוגית שטען שתקשורת אפקטיבית היא כמו ריקוד – שני הצדדים צריכים לתאם צעדים, להוביל ולעקוב לסירוגין. זה לא מונולוג.
כשהתחלתי להקשיב לו באמת, שמעתי דברים שלא שמעתי קודם. הבנתי את הפחדים שלו, את החלומות שלו, את הכאב שלו. ואז הבנתי שאני גם צריכה לבטא את שלי. בצורה אותנטית, בלי להתנצל.
קל להגיד "תקשיבי!", אבל איך משתיקים את הרעש הפנימי הזה שמפריע לנו לשמוע באמת?
האושר לא תמיד נמצא בתחנה הסופית, אלא בדרך.
חמלה עצמית: האהבה הכי חשובה
אחרי הפרידה, הייתי קשה עם עצמי בצורה בלתי אפשרית. האשמתי את עצמי בכל הטעויות, בכל הפעמים שלא הייתי מספיק טובה. אבל אז הבנתי שאם אני לא אוהבת את עצמי, איך אני יכולה לצפות שאחרים יאהבו אותי?
חמלה עצמית היא לא אגואיזם. היא הכרה בכך שאני בן אדם, שאני עושה טעויות, ושמגיע לי יחס טוב, גם ממני עצמי. ד"ר קריסטין נף, חוקרת מובילה בתחום החמלה העצמית, טוענת שחמלה עצמית היא המפתח לחוסן נפשי ולאושר.
התחלתי לתרגל חמלה עצמית. דיברתי לעצמי כמו שהייתי מדברת לחברה טובה. סלחתי לעצמי על הטעויות. התחלתי לטפל בעצמי טוב יותר – פיזית, נפשית ורגשית.
אבל האם זה באמת אפשרי לאהוב את עצמנו באמת, עם כל הפגמים?
מעבר לרומנטיקה ההוליוודית: אהבה בחיים האמיתיים
היום, אני מבינה שאני כבר לא מחפשת נסיך על סוס לבן. אני מחפשת שותף – מישהו שיצעד לצידי, יד ביד, גם כשהדרך קשה. מישהו שאוהב אותי על מי שאני, על כל הפגמים והחוזקות שלי.
הבנתי שאהבה אמיתית היא לא ניצוץ חולף, אלא אש קטנה שצריך לטפח כל יום. היא דורשת עבודה, סבלנות, תקשורת, חמלה ובעיקר – אהבה עצמית.
האם באמת אפשר למצוא אהבה אמיתית בעולם הציני של היום?
יכול להיות שאף פעם לא אמצא את ה"אושר ועושר" ההוליוודי. אבל אני יודעת שאני כבר הרבה יותר קרובה לאהבה אמיתית – אהבה שמבוססת על קרקע מוצקה, אהבה שמחזיקה מעמד גם בסערות.
ואולי זה בעצם כל הקסם?
אני עדיין לומדת, עדיין עושה טעויות, עדיין מתמודדת עם הפחדים שלי. אבל אני יודעת דבר אחד בוודאות: הכישלון הזה, מערכת היחסים הכושלת הזו, לימדה אותי את השיעור הכי חשוב בחיים – איך לאהוב את עצמי באמת.
וזה, חברות, שווה הכל. מה אתכן? מה הכישלון שלכן שלימד אתכן משהו על אהבה?
