אני זוכרת את הפעם הראשונה שבאמת התאכזבתי. לא סתם נפילה מהאופניים, אלא משהו שפגע לי בלב. ציפיתי ממישהו, משהו ספציפי, והוא לא עמד בזה. האמת? זה כאב. יותר מכמה שריטות בברך.
כולנו שם, נכון? מצפים. לפעמים בשקט, לפעמים בצעקות. מצפים מבני זוג, מחברים, מהבוס, מהחיים עצמם. מצפים שהדברים יתנהלו כמו שתכננו בראש. ואז... בום. המציאות טופחת לנו על הפנים.
אז מה עושים? ממשיכים להתאכזב? להאשים את העולם? ממש לא. בואו נצלול פנימה, נבין למה אנחנו עושים את זה לעצמנו, ואיך אפשר אחרת.
מה גורם לנו לצפות מלכתחילה?
פסיכולוגים כמו ג'ורג' הומנס (George Homans), בספרו "התנהגות חברתית: צורות אלמנטריות" (Social Behavior: Its Elementary Forms), טוענים שהציפיות שלנו נובעות מניסיון העבר. אנחנו עושים מעין חישוב בראש - אם X קרה בעבר, אז הוא אמור לקרות גם עכשיו. הגיוני, לא?
אבל הבעיה היא שהחיים לא תמיד הגיוניים. ופה נכנסת לתמונה הפסיכולוגיה החיובית, עם אנשים כמו מרטין סליגמן (Martin Seligman), שמדגישים את החשיבות של גמישות מחשבתית. במילים אחרות - לשחרר קצת.
הניסוי שלי עם הציפיות (וכישלון אחד מביך במיוחד)
אני זוכרת תקופה שבה הייתי בטוחה שהבוס שלי יקדם אותי. עבדתי קשה, השקעתי, והייתי בטוחה שזה מגיע לי. אז ציפיתי. ציפיתי לשיחה, להצעה, לטפיחה על השכם. כלום.
בסוף, לא רק שלא קודמתי, אלא גם קיבלתי משוב די צורם. וואו, זה היה מכה. ישבתי בבית, מרגישה ממש מטומטמת. איך לא ראיתי את זה מגיע?
אבל אז קרה משהו. הבנתי שכל הציפיות האלה בעצם הסיחו את דעתי. במקום להתמקד בלעשות את העבודה הכי טובה שאני יכולה, התמקדתי בתוצאה. ופה בדיוק הטעות.
התחלתי לשאול את עצמי שאלות קשות: האם אני באמת עושה את העבודה הכי טובה שאני יכולה? האם אני לומדת ומתפתחת? האם אני נהנית ממה שאני עושה?
למה הציפיות הורסות לנו את החיים? (ומאיפה מגיע הטוויסט)
כי הן גורמות לנו להתמקד במה שאנחנו רוצים, ולא במה שיש לנו. הן צובעות את המציאות בצבעים לא נכונים.
לדוגמה, אני שומעת המון אנשים אומרים "אני מצפה מבן הזוג שלי ש…". או "מגיע לי…". אוקיי, אבל מה אם במקום לצפות, פשוט נתחיל לתקשר? במקום לדרוש, ננסה להבין?
זה לא אומר לוותר על הצרכים שלנו, ממש לא. זה אומר להיות מודעים לציפיות שלנו, ולשאול את עצמנו - האם הציפייה הזו מציאותית? האם היא עוזרת לי או פוגעת בי?
ציפייה היא כמו חבל שאנחנו כובלים בו את עצמנו.
אבל רגע, הנה הטוויסט: ציפיות הן לא תמיד רעות. הן יכולות להיות מנוע שמניע אותנו קדימה. הן יכולות לתת לנו תקווה. הבעיה היא כשהן הופכות להיות נוקשות, בלתי מתפשרות, מנותקות מהמציאות.
איך מגשרים על הפער הזה? (הפתרון הפשוט - והקשה)
התשובה היא: גמישות. גמישות מחשבתית, גמישות רגשית, גמישות בכלל.
קחו את הציפיות שלכם ותתחילו לרכך אותן. תחשבו על אפשרויות אחרות, על תרחישים שונים. תזכרו שהחיים הם לא תסריט כתוב מראש.
דבר שני, תהיו אסירי תודה. זה קלישאתי, אני יודעת, אבל זה עובד. תתמקדו במה שיש לכם, ולא במה שחסר. תעריכו את הדברים הקטנים, את הרגעים הפשוטים. זה לא מבטל את השאיפה להתקדם, אבל זה מונע תסכול מיותר.
והנה עוד משהו: תלמדו לסלוח. לסלוח לעצמכם, לסלוח לאחרים. כי כשאנחנו מחזיקים בטינה, אנחנו בעצם מחזיקים את עצמנו בני ערובה לציפיות שלנו שלא התממשו.
רגע, מה עם הציפיות הגבוהות שלי מעצמי?
פה זה כבר סיפור אחר. ציפיות גבוהות מעצמנו יכולות להיות מעולות, כל עוד הן לא מובילות לפרפקציוניזם מוחץ. כלומר, השאיפה למצוינות מבורכת, אבל צריך לזכור שאנחנו בני אדם, ואנחנו טועים.
אז איך מוצאים את האיזון? בעיניי, זה מתחיל בהקשבה. להקשיב לגוף שלנו, לרגשות שלנו, למחשבות שלנו. לשאול את עצמנו - האם הציפיות האלה משרתות אותי, או שאני סתם מכה את עצמי?
מילה לסיום (שלא באמת מסיימת)
אני יודעת שזה לא קל. לשנות דפוסי חשיבה זה תהליך. זה לוקח זמן, מאמץ, וגם כמה נפילות בדרך. אבל זה שווה את זה.
כי בסופו של דבר, המטרה היא לא להיפטר מהציפיות לגמרי. המטרה היא ללמוד לנהל אותן, להשתמש בהן לטובתנו, ולא להיות קורבנות שלהן.
אז מה אתכם? אילו ציפיות אתם מחזיקים שמונעות מכם להיות מאושרים? שתפו אותי, אני כאן כדי להקשיב.
