אוי, האמת. איזה עניין סבוך זה. אני זוכרת פעם, בראיון עבודה, ששאלו אותי "מה החולשה הכי גדולה שלך?". במקום לענות משהו סטנדרטי ודיפלומטי, כמו "אני פרפקציוניסטית", פשוט אמרתי שאני לפעמים אומרת דברים בלי לחשוב פעמיים. הייתם צריכים לראות את הפרצוף של המראיין! ברור שלא קיבלתי את העבודה. אבל אז הבנתי משהו – האמת, כשהיא לא עטופה נכון, יכולה להיות חרב פיפיות.
השאלה היא לא אם להגיד את האמת, אלא איך. כי האמת, היא כמו תבלין – קצת ממנה יכול לשדרג כל מנה, אבל יותר מדי יכולה להרוס אותה לגמרי.
אז איך עושים את זה נכון? בואו נצלול פנימה.
הבסיס: אמפתיה, אמפתיה, אמפתיה (וחמלה, למה לא?)
אני יודעת, זה נשמע קצת כמו קלישאה, אבל תקשיבו לי רגע. כשאתם ניגשים לשיחה קשה, תנסו שנייה להיכנס לנעליים של הצד השני. מה הם מרגישים? ממה הם מפחדים? מה חשוב להם? ד"ר ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות המדהימה, מדברת על החשיבות של אמפתיה כדי ליצור חיבור אמיתי. (בראון, ב. (2012). Daring greatly: How the courage to be vulnerable transforms the way we live, love, parent, and lead. Gotham.) ואני לגמרי מסכימה איתה. בלי אמפתיה, האמת שלכם יכולה להיתפס כתקיפה, כשיפוטיות.
זוכרים את הפעם ההיא שאמרתם למישהו "תירגע"? איך זה עבד? כן, בדיוק.
הטריק הקטן: "אני רואה, אני שומעת, אני מרגישה..."
אחת הטכניקות שאני אוהבת להשתמש בהן היא להתחיל במשפטים שמשקפים את מה שאני רואה ושומעת, ואיך זה גורם לי להרגיש. לדוגמה: "אני רואה שאתה עובד מאוד קשה על הפרויקט הזה, ואני שומעת שאתה קצת מתוסכל מהתוצאות. זה גורם לי להרגיש שאולי אני לא תומכת בך מספיק".
זה לא קסם, אבל זה פותח פתח לדיאלוג. זה מראה שאתם לא רק באים עם ביקורת, אלא שאתם רואים את האדם שמולכם.
אבל רגע, מה עם האמת הכואבת?
פה זה נהיה קצת יותר מסובך. נגיד, אתם צריכים להגיד לחברה טובה שהיא יוצאת עם מישהו שלא מתאים לה. או להעיר לעובד על ביצועים לא מספקים. איך עושים את זה בלי להרוס את הכל?
הנה טיפ שלמדתי על בשרי: תתחילו עם משהו חיובי. כן, כן, אני יודעת, זה נשמע כמו עוד קלישאה. אבל זה עובד! תמצאו משהו אמיתי שאתם מעריכים באדם הזה, ותתחילו איתו. זה מרכך את המכה.
לדוגמה: "אני כל כך מעריכה את החברות שלנו, ואני יודעת שאכפת לך מאוד מהעבודה שלך. בגלל זה קשה לי להגיד את זה, אבל שמתי לב שבזמן האחרון..."
ואז, תהיו ספציפיים. אל תגידו "אתה לא עושה את העבודה שלך טוב". תגידו "שמתי לב שבשלושת הדוחות האחרונים היו כמה טעויות, וזה משפיע על הפרודוקטיביות של הצוות".
ההפתעה: שתיקות הן זהב (ולפעמים גם פלטינה)
אוקיי, זה אולי ישמע קצת מוזר, אבל אחת הטכניקות הכי עוצמתיות להגיד את האמת היא… לשתוק. כן, קראתם נכון. אחרי שאמרתם את מה שהייתם צריכים להגיד, תנו לצד השני לעבד את זה. אל תמהרו למלא את השקט במילים. תנו להם רגע לנשום.
תתפלאו כמה דברים יכולים לקרות בשתיקה הזו.
הכישלון שלימד אותי הכל
אני זוכרת פעם, שהייתי צריכה לתת פידבק לעובדת צעירה שהייתה מאוד מוכשרת, אבל גם מאוד חסרת ביטחון. במקום להיות סבלנית ומכילה, פשוט "הפצצתי" אותה בביקורת בונה. חשבתי שאני עוזרת לה, אבל בפועל רק גרמתי לה להרגיש רע עם עצמה. היא התפטרה אחרי שבוע.
זה היה אחד השיעורים הכי קשים שלמדתי. הבנתי שהאמת, בלי חמלה, יכולה להיות הרסנית.
מקורות לא שגרתיים: חוכמת הרחוב והפסיכולוגיה החיובית
אני אוהבת לשלב בין ידע אקדמי לחוכמת רחוב. פעם שמעתי נהג מונית אומר: "כשאתה רוצה להגיד משהו קשה, תתחיל עם חיוך". זה פשוט, אבל כל כך נכון.
מצד שני, הפסיכולוגיה החיובית מלמדת אותנו להתמקד בחוזקות של אנשים, ולא רק בחולשות שלהם. (Seligman, M. E. P. (2002). Authentic happiness: Using the new positive psychology to realize your potential for lasting fulfillment. Free Press.) כשאתם מתמקדים במה שאנשים עושים טוב, זה הופך את הביקורת לקלה יותר לעיכול.
השורה התחתונה: זה לא תמיד מושלם
בואו נודה בזה – אין נוסחת קסם להגיד את האמת בלי לפגוע. לפעמים, למרות כל הכוונות הטובות, אנשים עדיין ייפגעו. וזה בסדר. זה חלק מהחיים.
העיקר הוא לבוא ממקום אמיתי, ממקום של אכפתיות. ואם טעיתם, תתנצלו. התנצלות כנה יכולה לעשות פלאים.
אז, מה אתם חושבים? האם יש טכניקה סודית שאתם משתמשים בה כדי להגיד את האמת? שתפו אותי, אני תמיד שמחה ללמוד!
