האמת? יצאתי ממנו שבורה. לא מהריב עצמו, אלא ממה שהבנתי עליו אחרי. שנים אני חושבת שאני יודעת לתקשר, שאני מבינה אנשים. ואז בא הריב הזה, כמו סטירה מצלצלת, והראה לי כמה עוד יש לי ללמוד.
(כאילו, חשבתי שאני טובה בוויכוחים. טעות.)
זה התחיל כמו כל ריב קטן-גדול טיפוסי. משהו מטופש לכאורה, גרם לי להתפוצץ. צעקות, האשמות, הדלת נטרקת – אתם מכירים את זה. אבל הפעם, משהו הרגיש אחרת. כאילו אנחנו תקועים במעגל, חוזרים על אותם דפוסים שוב ושוב.
ואז זה היכה בי: לא משנה כמה אני צודקת (לכאורה), אם הצד השני לא מרגיש מובן, אנחנו לא מתקדמים לשום מקום.
הבנה עמוקה יותר של תקשורת
קראתי פעם מאמר של ברנה בראון על חשיבות הפגיעות בתקשורת (Brown, B. (2012). Daring greatly: How the courage to be vulnerable transforms the way we live, love, parent, and lead. Gotham). תמיד חשבתי שזה נחמד כתיאוריה, אבל לא באמת חשבתי שזה רלוונטי ל"ריבים רגילים". טעיתי. הפגיעות, היכולת לחשוף את הפחדים והכאבים שלנו, היא המפתח לתקשורת אמיתית.
אבל איך עושים את זה בפועל? איך אפשר להיות פגיעים כשאתה עצבני, פגוע ומרגיש שאתה צודק? שאלה טובה. לקח לי זמן להבין.
הטעות הנפוצה שכולנו עושים
אני חושבת שהטעות הכי גדולה שלנו היא שאנחנו מתמקדים ב מה נאמר, ולא ב איך נאמר. אנחנו עסוקים בלנצח בוויכוח, להוכיח את הצדקתנו, שאנחנו שוכחים שהמטרה האמיתית היא להבין אחד את השני.
(ואני הראשונה להודות שאני נופלת בזה שוב ושוב).
זוכרים את אותו ריב שהזכרתי? אחרי כמה ימים של שקט מתוח, החלטתי לנסות משהו אחר. במקום להאשים, התחלתי לדבר על איך אני מרגישה. לא מה הוא עשה לא בסדר, אלא איך ההתנהגות שלו גרמה לי להרגיש.
אוקיי, זה היה קשה. קשה מאוד. אבל ברגע שהתחלתי לדבר על הפחדים שלי, על הכאבים שלי, משהו השתנה. הוא התחיל להקשיב. לא כדי לענות, אלא כדי להבין.
התובנה המפתיעה
אני חייבת לומר, הופתעתי. ציפיתי שהוא יתגונן, שיהיה לו קשה לשמוע את הביקורת. אבל כשהייתי פגיעה, הוא היה רגיש. הוא הקשיב, שאל שאלות, ובאמת ניסה להבין מה עובר עלי.
ואז הבנתי משהו חשוב: אנשים רוצים להבין אותנו. באמת. אבל הם לא יכולים לעשות את זה אם אנחנו מסתתרים מאחורי חומות של הגנה והאשמות.
מעבר לפתרונות קסם
אני לא רוצה להציג את זה כאילו מצאתי איזה פתרון קסם לכל הריבים. זה לא נכון. לפעמים, למרות כל המאמצים, אנחנו עדיין לא מצליחים להגיע להסכמה. אבל גם במקרים האלה, לפחות אנחנו מבינים אחד את השני טוב יותר.
אני גם חושבת שחשוב לציין שהגישה הזאת לא תמיד עובדת. יש אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם פגיעות, או שפשוט לא רוצים להבין אותנו. במקרים האלה, אולי הפתרון הוא בכלל לא להתווכח, אלא להתרחק.
למה זה באמת משנה?
אבל בסופו של דבר, מה שלמדתי מהריב הזה שינה את כל הגישה שלי לתקשורת. זה לא רק עניין של איך אני מדברת עם בן הזוג שלי, אלא איך אני מדברת עם כולם – עם המשפחה, עם החברים, עם הקולגות.
זה עניין של להיות יותר אנושית, יותר אמיתית, יותר פגיעה.
(וזה, אני מאמינה, הופך אותנו לבני אדם טובים יותר).
אני חושבת שלכולנו יש את הנטייה הזאת לבנות חומות, להגן על עצמנו. אבל מה אם במקום לבנות חומות, ננסה לבנות גשרים? מה אם במקום להתווכח, ננסה להבין?
אני לא יודעת מה התשובה. אבל אני יודעת שאני רוצה לנסות. ואתם?
אגב, קראתי גם מאמר מעניין של ד"ר ג'ון גוטמן על ארבעת הפרשים של האפוקליפסה במערכות יחסים (Gottman, J. M., & Silver, N. (1999). The seven principles for making marriage work. Crown Publishers). זה נתן לי פרספקטיבה נוספת על הדפוסים ההרסניים שאנחנו נוטים לחזור עליהם בריבים. ממליצה בחום.
אבל יותר מכל, אני ממליצה לכם להיות אנושיים. להודות בטעויות שלכם, להיות פגיעים, ולזכור שאנחנו כולנו רק בני אדם, שמנסים להבין אחד את השני.
