אני זוכרת את הפעם הראשונה שקלטתי את זה. באמת קלטתי. לא סתם שמתי לב לכך שהכיור מלא כלים או שהכביסה מחכה כבר שבוע לקיפול. לא. זה היה אחרת. ישבתי על הספה, מנסה להתרכז בספר טוב, אבל העיניים שלי פשוט סירבו. הן נדדו בין ערמות הניירת, הצעצועים המפוזרים, שכבת האבק הדקה על המדפים. ואז זה היכה בי: הבלגן הזה... הוא לא סתם בלגן. הוא משהו אחר.
חשבתי לעצמי, "אוקיי, נעמה, מה קורה פה לעזאזל?"
תמיד חשבתי שאני פשוט עצלנית. או אולי חסרת משמעת עצמית. אבל משהו לא הסתדר. כי יש תחומים בחיים שלי שאני דווקא די מסודרת בהם. אז למה דווקא הבית? למה דווקא המרחב האישי שלי, שאמור להיות מקום מפלט, מרגיש כמו שדה קרב?
האמת? לקח לי זמן להבין. וגם קצת עזרה מבחוץ.
הפסיכולוגיה של הבלגן: יותר מסתם סדר
נתחיל מהבסיס: ניקיון הוא לא רק אסתטיקה. הוא משפיע עלינו ברמה עמוקה. ד"ר דארבי סאקסבי, פסיכולוגית מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, מצאה במחקר שלה קשר ישיר בין רמות הקורטיזול (הורמון הסטרס) אצל נשים לבין כמות החפצים בביתן. (Saxbe, D. E., & Repetti, R. (2010). No place like home: Residential crowding is associated with chronic stress in women. Personality and Social Psychology Bulletin, 36(5), 623-634.). במילים אחרות, בלגן = סטרס. מי הייתה מאמינה?
אבל זה לא רק זה. הבלגן יכול להיות גם סימפטום. סימפטום למשהו עמוק יותר.
פעם שמעתי את אילנית לוי אומרת באיזה ראיון שהבית שלה תמיד מבולגן כי היא עסוקה מדי בלחיות. זה הצחיק אותי, אבל גם גרם לי לחשוב. אולי הבלגן הוא לא רק עניין של עצלות, אלא גם של סדרי עדיפויות? אולי אנחנו מעמיסים על עצמנו כל כך הרבה משימות, כל כך הרבה ציפיות, שאנחנו פשוט לא מצליחים להחזיק את הכל ביחד?
אולי…
אבל אז שאלתי את עצמי, "אבל רגע, נעמה. מה את עושה עם זה?"
הדרך שלי אל הסדר (וגם אל השלום הפנימי)
אני מודה, ניסיתי הכל. את כל השיטות, את כל הטיפים, את כל הטריקים. קראתי את כל הספרים של מארי קונדו (וכן, גם קיפלתי גרביים בצורה אנכית). ניסיתי את שיטת "החצי שעה ביום". ניסיתי לשכור עוזרת בית. כלום לא עבד לאורך זמן.
וזה היה מתסכל. ממש מתסכל.
האמת היא שמה שעבד בסוף היה משהו אחר לגמרי. זה לא היה קשור לשיטה או לטכניקה. זה היה קשור לשינוי תפיסה.
הבנתי שהבית שלי הוא לא רק אוסף של חפצים. הוא השתקפות של הנפש שלי. ואם הנפש שלי מבולגנת, איך אני יכולה לצפות שהבית שלי יהיה מסודר?
רגע של תובנה: הבלגן החיצוני משקף בלגן פנימי
אז התחלתי לעבוד מבפנים החוצה. התחלתי לשאול את עצמי שאלות קשות: מה אני באמת צריכה? מה אני באמת רוצה? ממה אני מפחדת להיפטר?
אחת התובנות הכי גדולות שלי הייתה סביב נושא השלמות. תמיד חשבתי שאני צריכה לעשות הכל "מושלם". הבית צריך להיות מצוחצח, הארוחות צריכות להיות בריאות, הילדים צריכים להיות מחונכים. אבל זה לא מציאותי. וזה גם לא בריא.
ברגע שהרשיתי לעצמי לוותר על השלמות, פתאום היה לי הרבה יותר קל לסדר. כי הבנתי שלא חייבים לעשות הכל בבת אחת. שאפשר להתחיל בקטן. שאפשר לעשות מה שאפשר, וזה מספיק טוב.
טיפ קטן напоследък: תתחילו עם מה שנותן לכם הכי הרבה אנרגיה
זה אולי נשמע מוזר, אבל זה עובד. במקום להתחיל עם המשימות הכי קשות או הכי דחופות, תתחילו עם המשימות שגורמות לכם להרגיש טוב. אולי זה לסדר את שולחן העבודה שלכם. אולי זה למיין את הארון בגדים שלכם. אולי זה סתם לנקות את החלון.
הקטע הוא ליצור תחושה של תנועה, של התקדמות. ברגע שאתם מרגישים שאתם עושים משהו, זה נותן לכם מוטיבציה להמשיך. וזה יוצר מעגל קסמים.
אני יודעת, זה לא פתרון קסם. זה לא קל. זה דורש עבודה. אבל זה שווה את זה. כי בסופו של דבר, בית מסודר הוא לא רק בית יפה יותר. הוא בית רגוע יותר. הוא בית שמח יותר.
ויותר מהכל, הוא בית שמחזיר אליכם את השליטה.
אז… מה אתכן? מה הבלגן שלכן מספר עליכן?
