אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. עמדתי מול המראה, אחרי לילה כמעט ללא שינה, עם עיגולים שחורים שלא היו מביישים דביבון, והסתכלתי על עצמי. הבגדים היו מוכתמים בפליטה של התינוקת, השיער היה אסוף ברישול בקוקו מרושל, ופתאום, צפה ועולה בי תחושת כישלון צורבת.
"ככה נראית אמא טובה?" מלמלתי לעצמי.
זה היה רגע של שבירה. רגע שבו כל הציפיות הגבוהות שהיו לי מעצמי התנגשו במציאות המעייפת, הכאוטית, והלא תמיד יפה של האימהות. אבל דווקא מתוך הרגע הזה, צמחה בי ההבנה שהפכה לאחד מעמודי התווך של האימהות שלי: אימהות לא מושלמת היא לא רק בסדר, היא הכרחית.
חשבתי שאני יודעת הכל, קראתי ספרים, בלוגים, התייעצתי עם חברות. אבל שום דבר לא הכין אותי למבול הרגשות, החרדות, והתחושה המתמדת שאני עושה משהו לא נכון.
מהר מאוד הבנתי שהמציאות מורכבת יותר.
במאמר הזה, אני רוצה לחלוק אתכם את המסע שלי אל עבר האימהות הלא מושלמת, את התובנות שלמדתי בדרך, ואת הסוד הקטן שעזר לי להפסיק להלקות את עצמי ולהתחיל ליהנות מהרגע. אני לא מבטיחה פתרונות קסם, אבל אני מבטיחה לשתף את האמת שלי, גם אם היא לא תמיד יפה.
מה למדתי מבודהיזם על ציפיות (ולמה זה רלוונטי לאימהות?)
אחד הדברים שהכי עזרו לי להתמודד עם הציפיות הבלתי אפשריות מעצמי היה דווקא לימוד בסיסי של עקרונות בודהיסטיים, במיוחד בנוגע לחוסר קביעות והיכולת לשחרר ציפיות. זה אולי נשמע רחוק מעולם האימהות, אבל תאמינו לי, יש קשר הדוק.
בודהיזם מלמד אותנו שהסבל נובע מההיאחזות שלנו בדברים שאינם קבועים – רגשות, מחשבות, מצבים. כשהבנתי שהאימהות היא רצף אינסופי של שינויים, שהילד שלי ישתנה כל הזמן, שהצרכים שלי ישתנו, ושהיכולות שלי ישתנו, התחלתי להרפות מהרעיון של "אימהות מושלמת" קבועה.
אני זוכרת איך התעצבנתי על עצמי כשלא הצלחתי להשכיב את הילדה שלי לישון בשעה קבועה. כל הבלוגים אמרו שזה חיוני לשגרה. אבל אז, נזכרתי בעיקרון הבודהיסטי של חוסר קביעות. הרי גם השעה הזו, גם הילדה הזו, גם אני – כולנו משתנים כל הזמן. ברגע שהרפיתי, והתחלתי להתאים את עצמי לצרכים המשתנים של הילדה שלי, הפלא ופלא, הכל נהיה קל יותר.
הנה תובנה קטנה: שחרור מציפיות לא מוריד מהערך שלך כאמא, הוא פשוט מאפשר לך לנשום.
חשוב לי לציין שאני ממש לא מומחית לבודהיזם, אבל העקרונות הבסיסיים האלה נתנו לי כלים להתמודד עם הלחצים של האימהות. לצד זאת, מצאתי מחקרים פסיכולוגיים שמראים כי גמישות מחשבתית קשורה ליכולת טובה יותר להתמודד עם אתגרי הורות (למשל, מחקר של פרופ' קרול דואק על "מיינדסט" - Carol Dweck, Mindset: The New Psychology of Success).
אבל... זה לא אומר שוויתרתי על הכל! עדיין חשוב לי להיות אמא טובה, אבל אני מגדירה את זה מחדש כל הזמן.
האמת על "הזמן האיכותי" (ולמה הוא לא תמיד אפשרי)
כולנו שמענו על "זמן איכות" עם הילדים. המושג הזה הפך למעין מנטרה בעולם ההורות. אבל האמת היא, שלפעמים, פשוט אין לנו את הזמן או את האנרגיה לזה. בין העבודה, הבית, הסידורים, והרצון לשמור על שפיות, הזמן האיכותי הופך למטלה נוספת ברשימת המשימות האינסופית שלנו.
אני זוכרת תקופה שהרגשתי אשמה נוראית על כך שאני לא משחקת עם הילדה שלי מספיק. הרגשתי שאני מפספסת משהו חשוב, שאני לא מספיק טובה. ואז, גיליתי משהו מפתיע: הילדה שלי נהנתה הרבה יותר לשחק לבד מאשר איתי. היא הייתה יושבת שעות בחדר שלה, בונה מגדלים מלגו, מציירת, או פשוט ממציאה סיפורים לעצמה.
ואז הבנתי.
האיכות של הזמן לא תלויה בכמות שלו.
לפעמים, עצם הנוכחות שלנו, גם אם אנחנו לא משחקים באופן פעיל, היא מספיקה.
היא מרגישה בטוחה, יודעת שאנחנו שם בשבילה. וזה, בעיניי, הדבר הכי חשוב.
אגב, יש מחקרים שמראים שילדים דווקא מרוויחים מכך שיש להם זמן לשחק לבד. זה עוזר להם לפתח את הדמיון, את היצירתיות, ואת העצמאות שלהם (ראו למשל את הגישות של מריה מונטסורי ורג'יו אמיליה).
מאיפה אני שואבת השראה (וזה לא רק מבלוגי אמהות)
אני מודה, בלוגי אמהות הם מקור מצוין למידע ועצות, אבל לפעמים, הם עלולים לגרום לנו להרגיש גרוע יותר עם עצמנו. אני מוצאת הרבה יותר השראה דווקא ממקורות אחרים – ספרות, פילוסופיה, ואפילו סרטים.
למשל, הסרט "אמהות רעות" (Bad Moms) אולי נראה כמו קומדיה טיפשית, אבל הוא העביר לי מסר חשוב: זה בסדר לעשות טעויות, זה בסדר לא להיות מושלמת, וזה בסדר לצחוק על זה.
קריאה בספרים של סופרות כמו ג'ואן דידיון (Joan Didion) או אליס מונרו (Alice Munro), שכותבות בכנות על החיים, על האובדן, ועל האתגרים של להיות אישה, נתנה לי פרופורציות. הן הזכירו לי שאני לא לבד, ושכולנו מתמודדות עם קשיים, גם אם זה לא תמיד נראה מבחוץ.
אז נכון, אני לא תמיד יודעת מה אני עושה, אני עושה טעויות, אני מתעצבנת, אני מתעייפת, ואני לפעמים רוצה לברוח. אבל אני גם אוהבת, אני גם צוחקת, אני גם לומדת, ואני תמיד מנסה לעשות את הכי טוב שאני יכולה.
ואולי, בסופו של דבר, זה כל מה שחשוב.
אז מה הסוד הקטן שלי לאימהות לא מושלמת? פשוט להרפות. להרפות מהציפיות, להרפות מהאשמה, ולהרפות מהרצון להיות מושלמת. כי בסופו של דבר, הילדים שלנו לא צריכים אמא מושלמת. הם צריכים אמא אוהבת, אמא נוכחת, ואמא שמקבלת את עצמה, על כל הפגמים שלה.
מה אתך? איך את מתמודדת עם הציפיות של האימהות? אשמח לשמוע את התובנות שלך בתגובות!
