אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. ישבתי מול אמא שלי, גאה בבחירת הדירה הראשונה שלי, והיא... פשוט התחילה לתכנן לי את החיים. "פה תשימי ספה בצבע בז', ובמטבח חייב אי, וכמובן, את וילונות חייבת להחליף!" חייכתי בנימוס, אבל בפנים רתחתי. חשבתי לעצמי, "אוקיי, אז הנה זה מתחיל".
וזה באמת התחיל.
התערבות של הורים בחיים של ילדיהם הבוגרים היא נושא כאוב, מורכב, ואם להיות כנה – גם מעצבן בטירוף. כולנו אוהבים את ההורים שלנו, אבל כשזה מגיע להחלטות שלנו, לקצב שלנו, לחיים שלנו, צריך לשים גבולות. זה קשה, זה מביך, זה גורם להרגיש אשמים – אבל זה הכרחי.
אבל רגע, לפני שאנחנו מתחילים להאשים, בואו נבין מאיפה זה בכלל מגיע.
למה הם עושים את זה? (וזה לא תמיד ממקום רע)
פסיכולוגית ההתפתחות אריקה גודמן, בספרה "קומפלקס האם הטובה" (שמומלץ בחום, אגב!), מדברת על כך שהורים מתערבים לא תמיד מונעים מרצון לשלוט, אלא לעיתים קרובות מפחד. פחד שהילדים שלהם יעשו טעויות, פחד שהם לא יהיו מאושרים, פחד שהם לא יצליחו. הם ראו אותנו גדלים, ראו אותנו נופלים, ועכשיו, כשאנחנו עומדים על הרגליים שלנו, הם פשוט רוצים להגן עלינו.
מצד שני, בואו נהיה כנים, לפעמים זה באמת ממקום של שליטה. כמו שאמר פעם הסופר אוסקר ווילד: "הורים תמיד חושבים שהילדים שלהם חייבים להם הכל, והילדים אף פעם לא חושבים כך".
אז מה עושים? איך מוצאים את האיזון העדין הזה בין שמירה על יחסים טובים עם ההורים לבין שמירה על השפיות שלנו?
הטעות הכי גדולה שעשיתי (ואיך למדתי ממנה)
בהתחלה ניסיתי להתעלם. חייכתי, הנהנתי, ואז עשיתי מה שבא לי. זה עבד לטווח קצר, אבל גרם להם להרגיש מרומים ולי מתוסכלת. כאילו אני צריכה להסתיר מהם את החיים שלי.
ואז ניסיתי להתעמת. זה היה גרוע בהרבה. צעקות, האשמות, דמעות… בקיצור, דרמה.
אחרי כמה ניסיונות כושלים, הבנתי שאני צריכה לשנות גישה. לא להתעלם ולא להתעמת, אלא לתקשר.
השיטה שלי (שעובדת, בערך)
אז מה עשיתי? הנה כמה דברים שלמדתי בדרך הקשה (וממשיכה ללמוד):
- הקשיבו, באמת הקשיבו. לפני שאתם מתחילים להתגונן, תנסו להבין מה הם אומרים. ממה הם מודאגים? מה הם רוצים להשיג? לפעמים, פשוט להקשיב יכול לעשות פלאים.
הביעו את הרגשות שלכם, בצורה מכבדת. תסבירו להם איך ההתערבות שלהם גורמת לכם להרגיש. "אני מבינה שאת מודאגת, אבל כשאת אומרת לי מה לעשות, זה גורם לי להרגיש כאילו את לא סומכת עליי". שימו לב לניסוח – זה אתם מול הבעיה, לא אתם מול הם*.
- הציבו גבולות ברורים. זה אולי החלק הכי קשה, אבל הוא הכרחי. תגידו להם מה אתם מוכנים לקבל ומה לא. "אני שמחה להתייעץ איתך, אבל אני צריכה לקבל את ההחלטות בעצמי".
- תזכרו שהם אוהבים אתכם. גם אם זה לא נראה ככה לפעמים, הם עושים את זה כי אכפת להם מכם.
רגע של כנות: זה לא קל. זה לוקח זמן, זה דורש סבלנות, ולפעמים, גם אחרי כל המאמצים, הם עדיין ינסו להתערב. אבל חשוב לזכור – אתם אחראים על החיים שלכם.
אבל הנה משהו שאולי לא חשבתם עליו: אולי ההתערבות שלהם היא דווקא סימן טוב? אולי זה אומר שאכפת להם, שהם רוצים להיות חלק מהחיים שלכם? זה לא הופך את זה לפחות מעצבן, אבל זה יכול לשנות את הגישה שלנו.
מקורות מפתיעים (וקצת פחות)
מאיפה שאבתי השראה? חוץ מהספר של אריקה גודמן, מצאתי תובנות מעניינות גם בסדרה "בנות" של לינה דנהאם. כן, אני יודעת, זה לא בדיוק מחקר אקדמי, אבל הסדרה הזו מצליחה לתאר בצורה כל כך מדויקת את המורכבות של יחסי הורים וילדים בגילאים האלה. בנוסף, כמובן, הספר "הורים וילדים" של ד"ר ג'ון גריי, נותן כלים פרקטיים לתקשורת טובה יותר.
מה הלאה? (כי זה אף פעם לא נגמר)
המאבק הזה על עצמאות הוא חלק טבעי מהחיים. זה חלק מהמסע שלנו להיות מבוגרים עצמאיים, וזה חלק מהמסע שלהם ללמוד לשחרר.
אז בפעם הבאה שההורים שלכם יתחילו לתכנן לכם את החיים, תנשמו עמוק, תזכרו שזה בא ממקום של אהבה (בדרך כלל), ותזכירו לעצמכם שאתם מסוגלים לקבל החלטות בעצמכם.
ועכשיו, אני באמת רוצה לשמוע אתכם. איך אתם מתמודדים עם הורים מתערבים? מה עובד לכם ומה לא? שתפו בתגובות! אולי ביחד נמצא את הדרך המושלמת לשמור על השפיות (וגם על המשפחה).
