האמת? תמיד חשבתי שהורות מודעת זה משהו שקורה בסרטים. או אצל אנשים ממש, אבל ממש, רגועים. כאלה שלא צועקים על הילדים שלהם אף פעם, שלא אוכלים שוקולד בסתר אחרי שהם אסרו על הילדים, ושמצליחים להגיב בסבלנות גם כשהקטן מצייר על הקיר עם טוש בלתי מחיק.
ואז הפכתי לאמא.
בום.
כל התיאוריות היפות התנגשו במציאות הקשה של חוסר שינה, חיתולים מסריחים וילד שמשוכנע שהמילה "לא" היא האופציה היחידה שלו.
התסכול היה עצום. הרגשתי שאני נכשלת. שאיבדתי את זה. ניסיתי הכל - שיטות חינוך שונות, סדנאות, ספרים... כלום לא באמת עזר.
הרגשתי שאני בתוך מערבולת של רגשות אשם וחוסר אונים. "איפה ההורות המודעת שהבטיחו לי?" תהיתי.
אבל אז, באמצע אחת ההתקפי זעם של הילד (ובינינו, גם שלי), קרה משהו.
הבנתי.
הורות מודעת היא לא מטרה. היא מסע. והיא לא קשורה ללהיות מושלמים, אלא ללהיות מודעים.
עכשיו, אני יודעת מה את חושבת: "בטח, עוד פילוסופיה בגרוש. תגידי לי איך לגרום לילד שלי להפסיק לצעוק במסעדה!"
אז הנה האמת: אין לי תשובה קסומה. אבל יש לי כמה תובנות שלמדתי בדרך, שאולי יעזרו גם לך.
מה זה בכלל הורות מודעת? (ולמה זה לא מה שחשבת)
הורות מודעת זה לא רשימת חוקים או כללים נוקשים. זה יותר מצב תודעתי. זו היכולת לעצור רגע, לקחת נשימה, ולהגיב לילד שלך מתוך מקום של הבנה, ולא מתוך אוטומט.
ד"ר שפאלי צברי, מחברת הספר "ההורה המודע", מדברת על כך שהילדים שלנו הם המורים הגדולים ביותר שלנו. הם משקפים לנו את הפצעים והחולשות שלנו, ומאפשרים לנו לגדול ולהתפתח. (צברי, ש. (2016). ההורה המודע. הוצאת פוקוס).
וזה אומר ש... זה לא רק עליהם. זה גם עלינו.
איך עושים את זה בפועל? (גם כשאת עייפה, עצבנית, ורק רוצה קצת שקט)
אוקיי, אז איך אנחנו מתרגלים הורות מודעת בתוך הכאוס היומיומי?
- תנשמי. כן, זה נשמע קלישאתי, אבל זה עובד. כשאת מרגישה שהעצבים שלך מתחילים לעלות, עצרי רגע. קחי כמה נשימות עמוקות. זה יאפשר לך לחשוב בהיגיון ולא להגיב בפזיזות.
- תתבונני. נסי להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות של הילד שלך. האם הוא עייף? רעב? מתוסכל? לפעמים, ההתנהגות ה"רעה" היא רק סימן למשהו אחר.
- תקשיבי. הקשיבי באמת למה שהילד שלך אומר. נסי להבין את נקודת המבט שלו, גם אם את לא מסכימה איתה.
- תזכרי. את לא מושלמת. אף אחד לא מושלם. תסלחי לעצמך על הטעויות שלך, ותלמדי מהן.
הכשלונות שלי (והלקחים שלמדתי מהם)
אני לא רוצה לצייר תמונה ורודה. היו לי הרבה כשלונות בדרך. צעקתי, איבדתי את הסבלנות, אמרתי דברים שמתחרטת עליהם.
אבל למדתי.
למדתי שכשאני עייפה ורעבה, אני פחות סבלנית. אז אני דואגת לישון מספיק ולאכול טוב. למדתי שכשהילד שלי מתנהג "רע", זה בדרך כלל כי הוא צריך תשומת לב. אז אני מנסה להקדיש לו זמן איכות, אפילו 10 דקות של משחק ביחד יכולות לעשות פלאים.
למדתי גם משהו מפתיע מספר של הפסיכולוגית הקלינית אליזבת' גריי: לעתים, הדרך הטובה ביותר לעזור לילד היא דווקא לתת לו להתמודד עם הקושי שלו לבד. (Gray, E. (2011). Free-range kids: Giving our children the freedom we had without going nuts with worry. Penguin Books). זה אומר לא לפתור לו את כל הבעיות, אלא לתת לו את המרחב והביטחון ללמוד ולהתפתח.
לסיכום (או שלא): המסע רק התחיל
הורות מודעת היא לא פתרון קסם, אבל היא דרך חיים. היא דרך לחיות בהווה, להיות מודעים לעצמנו ולילדים שלנו, ולהגיב מתוך מקום של אהבה והבנה.
אני עדיין לומדת. אני עדיין עושה טעויות. אבל אני משתדלת להיות מודעת אליהן, וללמוד מהן.
ואת? מה את חושבת על הורות מודעת? שתפי אותי בתגובות!
