האמת? פעם חשבתי שאני יודעת הכל על אהבה. גדלתי על סרטים הוליוודיים, קראתי את כל הרומנים הנכונים, ניתחתי כל דייט כמו איזה בלש פרטי. ואז… החיים קרו. והאהבה, או לפחות מה שחשבתי שהיא, התגלתה כמשהו הרבה יותר מורכב, לפעמים אפילו מכוער.
אני זוכרת תקופה אחת, תקופה אפורה במיוחד. הייתי בתוך קשר ששאב ממני את כל האנרגיה. ניסיתי כל כך לרצות, כל כך להתאים, עד שאיבדתי את עצמי לחלוטין. הסתכלתי במראה ולא זיהיתי את הבחורה שהייתה שם. איך הגעתי למצב הזה? זו השאלה שרדפה אותי יום ולילה.
ואם את מרגישה קצת דומה, אני כאן להגיד לך – את לא לבד. ביחד, ננסה להבין איך אפשר למצוא (ולשמור על) אהבה, גם בימים הכי אפורים, בלי לוותר על מי שאת.
אהבה זה לא רק פרפרים (במיוחד כשהם רעילים)
כולנו רוצים את הריגוש הזה, את התחושה שהבטן מתהפכת, את ה"וואו" הזה שמכה בנו בפגישה הראשונה. אבל מה קורה אחרי שהאבק שוקע? מה קורה כשמגלים שלא הכל מושלם? כאן, לדעתי, מתחילה האהבה האמיתית.
קחו לדוגמה את התיאוריה של הלן פישר, אנתרופולוגית וביולוגית שמחקרה מתמקד באהבה ורומנטיקה. פישר (Fisher, 2004) מדברת על שלושה שלבים מרכזיים באהבה: תשוקה, משיכה וחיבור. התשוקה והמשיכה הם לרוב אלה שגורמים לנו להתרגש בהתחלה, אבל החיבור הוא מה שמחזיק את הקשר לאורך זמן.
הבעיה היא שלפעמים אנחנו מתבלבלים בין תשוקה אובססיבית לחיבור אמיתי. קרה לכם פעם שהייתם כל כך שבויים בקשר, עד שלא ראיתם את הדגלים האדומים? אני כן. והמחיר היה כבד.
לפעמים, ההתאהבות מסנוורת אותנו מלראות את האמת.
המסכה הנוחה – למה אנחנו מתחבאים מאחוריה?
אחת הטעויות הכי גדולות שעשיתי הייתה לנסות להיות מישהי שאני לא. חשבתי שאם אהיה יותר "זורמת", יותר "קלילה", יותר "מה שהוא רוצה", הוא יאהב אותי יותר. כמה טעיתי!
למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? למה אנחנו מרגישים צורך לשנות את עצמנו כדי שיאהבו אותנו? הפסיכולוגית ברנה בראון (Brown, 2012) בספרה "Daring Greatly", מדברת על החשיבות של פגיעות (vulnerability) בבניית קשרים אותנטיים. היא טוענת שאנחנו מפחדים להיחשף, כי אנחנו מפחדים מדחייה. אבל האמת היא, שאם אנחנו לא מראים את עצמנו באמת, אנחנו לא מאפשרים לאנשים לאהוב אותנו באמת.
וזה קשה. אני יודעת. להיחשף זה מפחיד. אבל זה גם משחרר. כשוויתרתי על המסכה, פתאום אנשים התחילו לראות אותי באמת.
מקורות לא שגרתיים – כי החיים הם לא רק תיאוריה
אבל רגע, לא הכל צריך להיות כבד ומלומד. לפעמים, התובנות הכי גדולות מגיעות ממקומות הכי לא צפויים. אני זוכרת שצפיתי פעם בסדרה קומית, ושם הייתה דמות שאמרה: "תאהב את עצמך כמו שהכלב שלך אוהב אותך". זה הצחיק אותי, אבל גם גרם לי לחשוב. הכלב שלי אוהב אותי בלי תנאים. הוא לא שופט אותי, הוא לא מבקר אותי, הוא פשוט שמח שאני שם. למה אני לא יכולה לאהוב את עצמי ככה?
אהבה עצמית היא לא אגואיזם. היא תנאי הכרחי לאהבה אמיתית.
הבנתי שקודם כל אני צריכה לעבוד על היחסים שלי עם עצמי. להפסיק לבקר את עצמי, להפסיק להשוות את עצמי לאחרים, ולהתחיל לקבל את עצמי כמו שאני – עם כל הפגמים והמוזרויות.
גבולות – הקווים האדומים ששומרים עלינו
ואז מגיע החלק הקשה באמת: הצבת גבולות. להגיד "לא", לעמוד על שלי, לא לוותר על הצרכים שלי. זה משהו שנאבקתי איתו שנים. חשבתי שאם אגיד "לא", יאהבו אותי פחות.
אבל האמת היא הפוכה. כשאנחנו מציבים גבולות ברורים, אנחנו משדרים שאנחנו מעריכים את עצמנו. ואנשים מכבדים את זה.
אני זוכרת מקרה ספציפי, בו בן הזוג שלי ציפה שאוותר על תוכניות עם חברות שלי כדי לבלות איתו. בהתחלה, התלבטתי. רציתי לרצות אותו. אבל אז נזכרתי במה שלמדתי. אמרתי לו שאני אוהבת אותו, אבל שהתוכניות האלה חשובות לי, ושאני לא יכולה לבטל אותן. הוא לא אהב את זה בהתחלה, אבל בסופו של דבר הוא הבין וכיבד את ההחלטה שלי.
אז מה הלאה? לא הכל ורוד, וזה בסדר
אני לא יכולה להבטיח לך שאם תעשי את כל הדברים האלה, תמצאי אהבה מושלמת. החיים לא עובדים ככה. אבל אני כן יכולה להבטיח לך, שאם תעבדי על היחסים שלך עם עצמך, תהיי הרבה יותר מאושרת, גם אם את לבד.
אני עדיין לומדת. אני עדיין עושה טעויות. אבל אני גם הרבה יותר מודעת לעצמי, ולמה שאני צריכה. ואני יודעת שאני ראויה לאהבה, לא רק מאחרים, אלא גם מעצמי.
אז… מה את חושבת? איזה צעד את יכולה לעשות כבר היום כדי לאהוב את עצמך קצת יותר? שתפי אותי, אני כאן כדי להקשיב.
מקורות:
Brown, B. (2012). Daring greatly: How the courage to be vulnerable transforms the way we live, love, parent, and lead*. Gotham Books.
Fisher, H. (2004). Why we love: The nature and chemistry of romantic love*. Henry Holt and Company.
