האמת? תמיד חשבתי שזוגיות זה קצת כמו עץ – נובט, גדל, מצל על הסביבה ואז… או שממשיך לפרוח לנצח או שמתייבש. כמה נאיבית הייתי.
יום אחד, אחרי עוד פרידה כואבת (נו מודה, הייתי בשוקולד ודמעות), חברה טובה אמרה לי: "נעמה, את מתייחסת לזוגיות כאילו היא סטטית! זה דינמי, זה מחזור חיים כמו כל דבר אחר."
וואו. משהו שם נפל לי. זה לא כישלון אישי, זה חלק ממשהו גדול יותר. אבל מה זה אומר בדיוק? איך מזהים את השלבים? ומה לעזאזל עושים איתם?
אז התחלתי לחקור. קראתי מחקרים (של ג'ון גוטמן, למשל, על איך זוגות מצליחים וממה להימנע – תקראו, זה מדהים!), דיברתי עם חברות, אפילו קצת עם הפסיכולוג שלי (אל תגלו לו שאני כותבת על זה!). והתחלתי לראות תמונה יותר ברורה. תמונה מורכבת, יפה ומאוד מאוד אנושית.
הניצוץ הראשוני – ההתאהבות המסחררת (והמטעה)
השלב הזה הוא כמו סרט נעורים הוליוודי. פרפרים בבטן, שיחות עד השעות הקטנות של הלילה, תחושה שסוף סוף מצאת את "האחד". אבל…
תקשיבו טוב: זה לא אמיתי. סליחה אם פוצצתי לכם את הבלון, אבל הכימיה הזו היא קוקטייל הורמונים שנועד לגרום לנו להתרבות. זה טבעי, זה יפה, אבל זה זמני.
רגע של כנות: אני? אני הייתי מאוהבת באהבה עצמה. רציתי את הדרמה, את הריגושים, את התחושה שאני חיה בסרט. כמה פעמים התעלמתי מדגלים אדומים בשלב הזה? יותר מדי.
השאלה האמיתית היא לא כמה חזק הניצוץ, אלא מה קורה אחרי שהוא דועך.
התפכחות – כשמורידים את המשקפיים הורודות
הקוקטייל הורמונלי מתחיל להתפוגג, ואנחנו מתחילים לראות את הצדדים הפחות מושלמים של בן/בת הזוג. הבגדים זרוקים על הרצפה, הכיור תמיד מלא, והוויכוחים על מי שוטף כלים הופכים למלחמה עולמית.
זה השלב שבו זוגות רבים נפרדים. כי "זה לא מה שחשבתי", "השתנית". אבל האמת היא שאף אחד לא השתנה. פשוט התחלתם לראות אחד את השנייה באמת.
מקור מפתיע שנתקלתי בו לאחרונה, ספר שירה הודי עתיק, דיבר על השלב הזה כעל "הריקוד העדין של גילוי האמת". אהבתי את זה. זה לא חייב להיות מכוער, זה יכול להיות הזדמנות להתקרב.
מאבקי כוח – הדרך ליצירת "אנחנו"
עכשיו מתחיל הכיף האמיתי (או שלא). בשלב הזה, אתם מנסים להבין איך שני אנשים שונים עם רצונות שונים יכולים לחיות יחד בשלום. מי קובע מה אוכלים לארוחת ערב? איך מחלקים את המטלות? ומי שולט בשלט של הטלוויזיה?
הייתי שם. האגו שלי והאגו שלו התנגשו כמו שני אסטרואידים. היו צעקות, דמעות, טריקות דלתות. בסוף הבנתי שאני צריכה להפסיק לנסות "לנצח" ולהתחיל לשתף פעולה.
זו לא תחרות, זו שותפות.
מחויבות עמוקה – לבנות בית יחד
אחרי שעברתם את הסערות, מגיע שלב שבו אתם בוחרים אחד בשנייה יום אחרי יום. זה לא אומר שאין יותר ויכוחים (תאמינו לי, יש), אבל יש ביניכם אמון, ביטחון ורצון אמיתי לבנות משהו יחד.
זה השלב שבו מתחילים לדבר על ילדים, לקנות בית, לחלום על העתיד. זה השלב שבו הזוגיות הופכת למשפחה.
שימור ותחזוקה – הריקוד האינסופי
אבל רגע, זה לא נגמר כאן. זוגיות היא לא משהו שמגיעים אליו ואז זהו. זה ריקוד אינסופי שדורש מאמץ, תקשורת, והמון המון סבלנות.
צריך להמשיך לצאת לדייטים, לדבר על הדברים החשובים, להקשיב אחד לשנייה, ובעיקר – להזכיר לעצמכם למה התאהבתם מלכתחילה.
אני מודה, גם בשלב הזה יש ימים קשים. ימים שבהם אני מרגישה שאני לבד בתוך הזוגיות שלי. אבל אז אני עוצרת רגע, נזכרת בכל מה שעברנו יחד, ומחליטה לבחור בו שוב.
זוגיות היא לא אושר נצחי, היא בחירה יומיומית.
אז מה למדתי? זוגיות היא לא עץ שממשיך לפרוח לנצח או שמתייבש. היא יותר כמו גינה. צריך לשתול, להשקות, לעשב, לדשן. ואם עושים את זה נכון, היא יכולה לפרוח יפה מאוד.
ואת? באיזה שלב במסע הזוגי שלך את נמצאת עכשיו?
