האמת? פעם פחדתי לבקש עזרה. פחד מוזר כזה, כמו ללכת יחפה על רצפה דביקה. לא ידעתי ממה אני יותר מפחדת - מהדחייה? מהחשיפה שאני לא מושלמת? או אולי מהחוב העתידי שאצטרך לשלם?
זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי לבנות ארון איקאה לבד? צחקתי אחר כך, אבל באותו רגע זה היה קרב הישרדות. הוראות מצוירות, ברגים שנעלמים, והרגשה שאני מטומטמת. בסוף, אחרי שעתיים וחצי, שלושה חתכים קטנים באצבעות ודמעות של ייאוש, התקשרתי לאבא שלי.
הוא הגיע תוך עשר דקות, עם חיוך סבלני וארגז כלים ענק. תוך חצי שעה הארון עמד, יציב וגאה. ואני? הרגשתי מטומטמת יותר מתמיד.
אבל אז הוא אמר משהו ששינה לי את כל התפיסה: "נעמה, לבקש עזרה זה לא סימן לחולשה. זה סימן לאומץ. זה אומר שאת יודעת מה את לא יודעת, וזה הדבר הכי חכם בעולם."
וואו.
ההבנה הזו חלחלה לאט לאט. כי תכלס, כמה אנרגיה בזבזתי על להסתיר חוסר אונים? כמה הזדמנויות פספסתי בגלל הפחד מבקשת עזרה?
למה כל כך קשה לנו לבקש עזרה?
אני חושבת שהשורש טמון בטראומות ילדות מוקדמות. מחקרים מראים (למשל, מחקר של בראון, 2012 על חשיבות הפגיעות [Brene Brown, Daring Greatly]) שאנחנו מפנימים מסרים חברתיים מגיל צעיר מאוד – מסרים שמתגמלים עצמאות ומענישים תלות. ואז, כשגדלים, אנחנו משחזרים את הדפוסים האלה, גם אם הם כבר לא משרתים אותנו.
אבל מה אם נסתכל על זה אחרת? מה אם נראה בבקשת עזרה סוג של גילוי לב, הזמנה לאינטימיות?
מה אם החולשה האמיתית היא דווקא ההתעקשות לעשות הכל לבד?
חשבתם פעם על זה שבקשת עזרה יכולה לחזק מערכות יחסים? כשמישהו עוזר לנו, אנחנו מרגישים מחוברים אליו יותר. זה יוצר מעגל של נתינה וקבלה שמזין את הקשר.
אני זוכרת תקופה קשה בעבודה, שהרגשתי שאני טובעת. עומס מטורף, לחץ בלתי פוסק, ותחושה שאני לא מסוגלת לעמוד בזה. ניסיתי להסתיר, להראות חזקה, עד שהגעתי לקצה.
יום אחד, פשוט נשברתי. הלכתי למנהלת שלי, ופשוט אמרתי לה שאני צריכה עזרה. פחדתי מהתגובה שלה, אבל היא הקשיבה בסבלנות, הציעה פתרונות, ואפילו חילקה חלק מהמשימות שלי לאחרים.
האמת? זה הציל אותי.
אבל זה לא תמיד פשוט. לפעמים, אנחנו מבקשים עזרה, ומקבלים ביקורת. לפעמים, אנשים לא מבינים, לא רוצים לעזור, או פשוט לא יכולים. וזה כואב.
הנה תובנה קטנה שלמדתי על בשרי: חשוב לבחור למי מבקשים עזרה. לא כל אחד מתאים לכל משימה. צריך למצוא את האנשים שיש להם את הידע, את הניסיון, ואת הרצון האמיתי לעזור. דמיינו את זה כמו בחירת רופא – לא הייתם הולכים לרופא שיניים לטיפול לב, נכון?
ואם לא מוצאים עזרה מבחוץ?
יש מחקרים שמראים (כמו זה של נילי, 2017, על חשיבות החמלה העצמית [Neff, K. (2017). Self-compassion: Theory, method, research, and intervention.]) שחמלה עצמית יכולה להיות כלי רב עוצמה. לפעמים, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות זה לתת לעצמנו את החיבוק הזה שאנחנו כל כך צריכים. להזכיר לעצמנו שאנחנו אנושיים, שמותר לנו לטעות, שמותר לנו להיות חלשים.
זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זה אמיתי: האומץ האמיתי הוא לא להסתיר את הפגיעות שלנו, אלא להראות אותה לעולם. לבקש עזרה זה לא סימן לכישלון, אלא סימן לצמיחה. זה אומר שאנחנו מוכנים ללמוד, להתפתח, ולהיות טובים יותר.
אני עדיין לומדת. עדיין מפחדת לפעמים. אבל אני משתדלת לזכור את השיעור של אבא שלי, ואת הארון ההוא מאיקאה.
ואתם? מתי בפעם האחרונה ביקשתם עזרה? ומה מנע מכם לעשות את זה קודם? שתפו אותי, אני מקשיבה.
