האמת? תמיד חשבתי שזוגיות טובה זה כמו עוגה טובה – מתכון מוצלח, קצת הקפדה, ויש לך משהו מתוק וטעים. כמה טעיתי.
לפני כמה שנים, הייתי בטוחה שאני יודעת הכל. קראתי ספרים, שמעתי הרצאות, אפילו ייעצתי לחברות. ואז, כמובן, החיים טפחו לי על השכם. גיליתי שהמרחב הקדוש הזה, שנקרא זוגיות, הוא יותר כמו גן פורח – יפהפה, אבל דורש טיפוח אינסופי, ולפעמים, גם עקירה של עשבים שוטים.
איך זה יכול להיות שכל כך הרבה זוגות נשברים למרות האהבה? זאת השאלה שמנקרת לי בראש. ניסיתי להבין, לחקור, ומצאתי תשובות במקומות הכי לא צפויים.
הפסיכולוגיה החיובית פגשה את הקבלה
אתם מכירים את התיאוריה שאומרת שאנחנו צריכים להתמקד בדברים הטובים בזוגיות שלנו? (Peterson, C., & Seligman, M. E. P. (2004). Character strengths and virtues: A handbook and classification). אז כן, זה נכון. אבל מה קורה כשהדברים הטובים פשוט לא מספיקים?
אני אספר לכם משהו. פעם, כשהייתי ממש מתוסכלת ממערכת יחסים, נתקלתי בספר קבלה עתיק. הוא דיבר על "תיקון". לא תיקון במובן של לתקן משהו שבור, אלא תיקון במובן של להביא משהו למלוא הפוטנציאל שלו. זה שינה לי את כל נקודת המבט.
פתאום הבנתי שזוגיות היא לא רק אוסף של רגעים יפים. היא מסע של צמיחה אישית, של תיקון הדדי. היא ההזדמנות שלנו להפוך להיות הגרסה הכי טובה של עצמנו.
אז איפה מתחילים? לא בפתרונות קסם.
הפסקתי לחפש את ה"טכניקה" המושלמת. במקום זה, התחלתי להקשיב. באמת להקשיב. לעצמי, לבן הזוג שלי, לזוגות אחרים. גיליתי שכל זוגיות היא עולם ומלואו, עם חוקים משלה, שפה משלה.
ואולי זאת התשובה?
הזוגיות שלכם היא לא "פרויקט" הנדסי לפתור. היא יצירת אמנות משותפת.
הבנתי שאני חייבת להתחיל מלהכיר בנקודות החולשה שלי, בפחדים שלי. זה לא היה קל, אבל זה היה הכרחי. קארן הורני, הפסיכואנליטיקאית, כתבה על ה"עריצות של ה'צריך'" - איך אנחנו לפעמים מנסים לעמוד בסטנדרטים בלתי אפשריים ולדכא את האני האמיתי שלנו (Horney, K. (1937). The neurotic personality of our time). זה בדיוק מה שעשיתי. ניסיתי להיות "הבת זוג המושלמת", במקום פשוט להיות אני.
כשהתחלתי לשחרר את הצורך הזה, דברים התחילו להשתנות.
רגע, זה לא אומר שאפשר לוותר על הכל?
ברור שלא. יש דברים שהם בלתי נסבלים – חוסר כבוד, בגידה, אלימות. אבל גם כאן, אני חושבת שהמפתח הוא תקשורת. תקשורת אמיתית, פתוחה, כנה.
אני זוכרת פעם, כשהייתי צריכה להתמודד עם מצב שבו הרגשתי לא מוערכת. במקום להתפוצץ, כמו שתמיד עשיתי, ניסיתי להסביר מה אני מרגישה, בצורה רגועה. זה לא היה קל, לקח זמן, אבל בסופו של דבר, זה עבד.
למה? כי כשהפסקתי להאשים והתחלתי לדבר על הרגשות שלי, בן הזוג שלי הצליח להבין אותי.
אבל מה אם ניסיתם הכל וזה עדיין לא עובד?
אז אולי הגיע הזמן לשאול את עצמכם שאלות קשות. האם אתם נמצאים במקום הנכון? האם אתם רוצים את אותו הדבר? האם אתם מוכנים לעבוד בשביל זה?
האמת, לפעמים, הפרידה היא הפתרון הכי בריא.
אבל גם כאן, אפשר לעשות את זה בצורה מכבדת, אוהבת. לזכור את הטוב, לסלוח על הרע, ולהמשיך הלאה.
המרחב הקדוש הזה... הוא בעצם אנחנו.
המסע הזה לימד אותי הרבה. לימד אותי על עצמי, על אהבה, על זוגיות. לימד אותי שאין פתרונות קסם, אבל יש תקווה.
לימד אותי שהמרחב הקדוש הזה של זוגיות הוא לא מקום שאליו מגיעים, אלא מסע שאליו יוצאים ביחד. מסע של צמיחה, של למידה, של תיקון.
אז מה עכשיו? איך אתם מרגישים עם זה? שתפו אותי, אני באמת רוצה לדעת.
